כיצד מהפכת שיעורי הבית של משרד החינוך תשנה את הכיתה?

כמחנכת של כיתות א' וב', אני מאשרת קבל עם ואינטרנט שמרבית החיכוכים שלי עם הורים של תלמידים שחינכתי, נסובו סביב שיעורי הבית. שיעורי בית הם כמו סוגיה פוליטית: אין דעה אחת נכונה. אין צד  אחד שצודק. כמעט תמיד סביב הנושא יש אי הסכמה כללית. ואי ההסכמה הזו יוצרת מתח בין המורה להורים סביב שיעורי הבית.

עם הזמן למדתי שביום בו אני נותנת שיעורי בית, אחר הצהריים שלי יהיה סוער. הוא יהיה עמוס בטלפונים, מיילים ווטסאפים. למדתי שביום בו אני נותנת שיעורי בית אשאל בשעות אחר הצהריים לגבי מספר העמודים, הסעיפים שצריך (או לא צריך) לעשות, לאיזה יום צריך להכין את שיעורי הבית, איך צריך להכין את שיעורי הבית, אם מותר בעט, אם מותר בסגול, אם מותר תוך כדי לאכול... ועוד כהנה וכהנה שאלות.

כמחנכת שהיא גם אמא לשלושה ילדים קטנים, לא פעם יצא שתכננתי מתן או אי מתן של שיעורי בית לפי תוכניותיי לאחר הצהריים. כלל האצבע הוא פשוט: ביום בו אני זמינה לשיחות וכדומה - אתן שיעורים. ביום בו איני זמינה לשיחות - אין שיעורים.

תור לרופא? אין שיעורים.

אחה"צ של חוגים? יש שיעורים.

האם זה הגיוני? לא!

האם יש בתכנון הזה מחשבה חינוכית שעומדת מאחור? לא!

השיקול הזה, נובע מצרכי המציאות (והזמינות...).

למדתי שביום בו אני נותנת שיעורי בית, אחר הצהריים שלי יהיה סוער

איפה עומד הוויכוח סביב שיעורי הבית?
הוויכוחים עם ההורים סביב נושא שיעורי הבית הם מגוונים ורבים. שיעורי הבית הם הגורם מספר אחד לוויכוחים, לטענות, לתקלות ולתלונות של הורים נגד מערכת החינוך בכלל ונגד מורים בפרט.

הוויכוח מתחיל בדילמת העדכון, כלומר האם לעדכן את ההורים שהילדים שלהם קיבלו שיעורי בית, או לא.

חלק ניכר מההורים מבקשים שהמורים יעדכנו אותם לגבי שיעורי הבית של ילדיהם. אני באופן אישי לא מסכימה לשלוח להורים דיווח שכזה. אני מחנכת את התלמידים לאחריות אישית ולא לאחריות הורית, וחלק מהאחריות הזו הינה ביצוע שיעורי הבית שלהם. סביב סוגיית העדכון ספגתי לא פעם ביקורת.

ואחרי שהסכמנו בנועם לא להסכים על סוגיית העדכון, הוויכוח ימשיך סביב כמות שיעורי הבית ואיכותם.

הכיתות בבתי הספר היסודיים הן הטרוגניות, ולומדים בהן סוגים שונים (מאוד) של תלמידים. בהתאם לסוגים השונים של התלמידים, דעות ההורים על כמות שיעורי הבית יהיו שונות זו מזו: תמיד יהיו הורים שמתלוננים על כמות שיעורי הבית. יש את אלו שילינו על כך שהתלמידים מקבלים מעט מדי שיעורי בית, בעוד אחרים ירגישו שאותם שיעורי בית בדיוק הם הרבה יותר מדי. יש הורים שיתלוננו לנוכח שיעורי בית בחוברת ויש את אלו שיהיו לא מרוצים משיעורי בית המצריכים חקר ברשת או כתיבה יצירתית במחברת. ומעבר לכל זה – תמיד יהיו הורים שרוצים ללמד בעצמם את ילדם ולקדמם עוד קצת לפני השיעור, ותמיד יהיו הורים שלא רוצים לשמש כמורים.

אם שיעורי הבית יוצרים כל כך הרבה מורכבות, למה לתת אותם?
אז למה בכל זאת נהגתי לתת שיעורי בית? כך וודאי תשאלו... (ובצדק).

אני נותנת שיעורי בית כיוון שהם דרך מצוינת לשקף להורה את מצבו של הילד בלימודים.

בהרבה מקרים תלמיד שלא סיים את עבודת הכיתה יתבקש להשלימה בבית. בהרבה מקרים תלמיד שעשה טעויות רבות בעבודת הכיתה יתבקש לתקן בבית. בהרבה מקרים תלמיד יתבקש לתרגל חומר נוסף בבית.

לנוכח השיעורים שניתנו לילדם, ההורים נפגשים ומכירים את הבנת הילד בחומר שנלמד בכיתה. הם מגלים את קצב העבודה של הילד בהבנת הנקרא והבעה בכתב, בחישוב תרגילים, בשליפה מהזיכרון ועוד. כלומר, לנוכח השיעורים, מצבו הלימודי של הילד משתקף להורים.

נוכח שיעורי הבית מצבו הלימודי של הילד משתקף להורים

ומה יקרה כעת סביב החלטת משרד החינוך לגבי שיעורי הבית?
עתה, נצטרך אנחנו המורים למצוא פתרון הולם לעניין השיקוף להורים.

עתה, נצטרך אנחנו המורים למצוא דרכים יצירתיות לשקף את מצבם הלימודי של התלמידים שלנו בלי לדבר כלל על שיעורים.

מאידך, עתה, נצטרך אנחנו ההורים לפקוח עין ולהתעניין בלימודים של הילדים שלנו, באופן אקטיבי, מבלי שיהיה דבר מה יום-יומי שיזכיר לנו לעשות זאת.

עתה, נצטרך אנחנו ההורים לפתוח עם הילדים מחברת ואולי גם חוברת.

עתה נצטרך אנחנו ההורים לקחת אחריות על מצבו הלימודי של הילד.

וטוב שכך.

אני מודה למשרד החינוך על ההחלטה האמיצה שקיבל, שבהחלטה גורפת אחת שידרג את הקשר שלי עם הורי התלמידים. אני מודה למשרד החינוך שלמעשה מכריח את  ההורה לקבל אחריות על למידת ילדיו.