כך הבנתי מה באמת חשוב בתפקיד המחנכת

שבוע לפני ה-1 בספטמבר, אני יושבת בפגישה אצל היועצת לגבי היערכות לשנה החדשה. היועצת עוברת על שמות התלמידים, שם אחר שם, סיפור אחר סיפור. הלב מתכווץ כשהיא מספרת על נויה שאימא שלה נפטרה כשהייתה בת שנה (שמה של נויה, כמו כל השמות בסיפור, בדוי), מחסיר פעימה כשהיא מגיעה לדן, שייתכן שאביו אלים כלפיו, ליבי ממשיך לפעום במהירות כשהיא מספרת על רועי שפותר בעיות עם הידיים, אבל שום דבר לא הכין אותי לשם האחרון שהיועצת מעלה.

"את הממתק הזה שמרתי לסוף, כדי שלא תיבהלי", היועצת אומרת בחצי חיוך. כמובן שאני נבהלת ברגע שההקדמה הזו נאמרת.

כשהיועצת מסיימת לספר על פרנסיסקו, הלב שלי כבר לגמרי בתחתונים. "אני חושבת, שכדאי שתעבירו אותו לכיתה המקבילה", אני אומרת בביטחון שלא ברור לי מאין הגיע... "זו השנה הראשונה שלי כמחנכת ולא נראה לי שאצליח להתמודד איתו".

"בשנה שעברה הצלחת להתמודד עם תלמידים מאתגרים לא פחות כמורת רוחב, ועוד היית בסטאז'. אני בטוחה שתצליחי גם עם פרנסיסקו", עונה לי היועצת בהחלטיות, וממשיכה להסביר על מערכת השיבוצים לכיתות א'.

עדיין לא הכרתי את התלמידים שלי וכבר אני חושבת עליהם. על נויה בלי האמא, על רוני שהוריה תמיד בחו"ל, על ירדן התאומה, אך בעיקר אני חושבת על פרנסיסקו. אני חושבת שזה מעניין איך זה שאני מוטרדת מילדים שעדיין לא הכרתי... אבל מה שבטוח זה שאני מוטרדת.

סוף סוף הגיעה הפגישה הראשונה עם התלמידים לקראת כיתה א'. האמת היא שלא ברור לי מי יותר נרגש, הם או אני.

הכי אני חוששת ונרגשת מפרנסיסקו, והנה הוא נכנס: ילד. ילד בן 6. לא מפחיד בכלל. אפילו חמוד, אני חושבת בהקלה.

ישר אני קולטת שבניגוד לילדים האחרים, פרנסיסקו לא יודע לזהות את שמו כשהוא כתוב. הכנתי לכל ילד מגירה ועליה מדבקה עם השם, זה היה אמור להיות החלק הכיפי של המפגש. הילדים השוויצו בכך שהם יודעים לזהות את שמם, פתחו את המגירה וגילו בפנים ברכה קטנה וסוכריה. רק פרנסיסקו היה נבוך. הוא לא יודע לזהות את שמו מבין מגוון השמות הכתובים. אני כמובן מראה לו את המגירה שלו והדאגות שלי הופכות לממשיות הרבה יותר.

איך אני אלמד אותו לקרוא? מה יקרה אם הוא לא ידע לקרוא בסוף השנה? ומה לגבי הכתיבה שלו? הוא אפילו לא יודע להשתמש במחק, שלא נדבר על מחדד... מה אעשה איתו? דאגות, דאגות ושוב דאגות.

הכי אני חוששת ונרגשת מפרנסיסקו, והנה הוא נכנס: ילד. ילד בן 6. לא מפחיד בכלל. אפילו חמוד.

אני משתפת את היועצת וקולטת שגם היא מוטרדת. אוי לא! אני חושבת. מה יהיה? מה יהיה איתו? מה יהיה איתי?

והנה אנחנו מתחילים את השנה. השמות הופכים לפנים ממשיים, ילדי הגנים הופכים מיום ליום לתלמידים, לומדים את כללי בית הספר והשיעורים, רבים, משלימים ולומדים. ואני מחנכת חדשה, מנצחת על כל אלו.

ברור לי שיש תלמידים שצריכים אותי יותר מאחרים ואני מחליטה שכל רגע פנוי ילך לפרנסיסקו. בבית אין מי שיעזור לו, הוריו עולים חדשים ולא יודעים לקרוא ובטח שלא לכתוב בעברית. כל האחריות עליי.

הוא חייב ללמוד לקרוא ולכתוב!

אני אוהבת את פרנסיסקו. נדמה לי שמהשנייה הראשונה שראיתי אותו אהבתי אותו. חשוב לי שיצליח לו בבית הספר. שירגיש טוב, שירגיש מוצלח, שירגיש רצוי. יש לו כאלה חיים קשים...

אבל פרנסיסקו לא מתקדם כמו יתר התלמידים ונוצר פער. קשה לו. קשה לו להחזיק עיפרון, קשה לו לשבת, קשה לו להוציא ציוד, קשה לו להתרכז. קשה לו למצוא חברים. הכל קשה לו.

אני מבינה שאני צריכה עזרה בלעזור לפרנסיסקו.

אני פונה לסייעת שאני יודעת שיש לה את הלב הכי הכי טוב ונותן בעולם ומספרת לה. מנסה לגייס אותה לטובתו, "הוא צריך עזרה, כל דקה שתתני לו תעזור", אני מספרת לה. לשמחתי היא מבטיחה לנסות – "אולי בקריאת הבוקר", היא אומרת, "זה זמן די מת בשבילי".

אני סומכת על הקסם שלו שיגרום לה לרצות לעזור לו וזה לגמרי עובד. היא מגיעה בכל יום ב8 בבוקר ויושבת איתו בחוץ. בהתחלה זה שייום האותיות, אחר כך צלילים וכתיבה.

אני מחליטה להישאר מדי יום אחרי הלימודים לרבע שעה ביחד עם פרנסיסקו. מבקשת ממדריכת הצהרון רשות והנה פרנסיסקו קיבל עוד חיזוק קטן.

אבל אין לי זמן. מלבד פרנסיסקו יש לי עוד 30 תלמידים חמודים שגם להם יש עניינים, חוויות ומשברים. גם עבורם אני רוצה להיות.

לשמחתי, משהו טוב קורה עם פרנסיסקו, אני קולטת שטוב לו לבוא לבית הספר. בכל פעם שהוריו רואים אותי, הם אומרים לי בעברית מקוטעת "תודה" ו"תודה רבה", ו"פרנסיסקו אוהב אותך". זה משמח אותי. יחי ההנאות הקטנות שלנו.

וככה השנה מתקדמת, פרנסיסקו לפעמים עדיין רץ במהלך השיעור ובועט בקיר, הוא עדיין מפרק חפצים שמגיעים לידיו, אך במקביל הוא משיים את כל אותיות הא-ב ואף כותב אותן.

משהו טוב קורה עם פרנסיסקו, אני קולטת שטוב לו לבוא לבית הספר

ואז, יום אחד, במהלך שיעור מפתח הל"ב אנו עוסקים בכיתה בחוזקות שלנו - כל תלמיד מספר במה הוא טוב, ורק פרנסיסקו בא אליי ולוחש באוזניי שאדלג עליו כי הוא לא טוב בכלום.

אני חושבת ששמעו את הלב שלי נשבר עד הקומה השנייה. גם עכשיו, הרגע הזה מציף בי דמעות.

אני לא מצליחה להבין איך ילד כמו פרנסיסקו חושב שהוא לא טוב בכלום! אני אפילו כועסת! איך זה יכול להיות? איך זה קורה?

באותו הרגע אני מחליטה שאני אוכיח לפרנסיסקו שהוא טוב, אפילו טוב מאוד!

למחרת, בשיעור חינוך סביבתי, אני מספרת לכיתה שלומד איתנו תלמיד מאוד מיוחד – תלמיד שיודע שתי שפות! גם עברית וגם ספרדית! תלמיד שאם הוא יפגוש את מסי הוא יוכל לדבר איתו! (איכשהו כדורגל תמיד נוכח בכיתה).

אני מספרת לכיתה שהתלמיד הזה הוא פרנסיסקו, ומציעה להם שמדי יום ג' בשיעור חינוך סביבתי, פרנסיסקו ילמד אותנו מילה בספרדית.

בזמן שאני מספרת להם, אני רואה שפרנסיסקו קופץ במקום. הוא מחייך ועיניו מבריקות. זה סימן שזה רעיון טוב, אני חושבת לעצמי. 

אבל כשרגע האמת מגיע, פרנסיסקו רועד ולא מצליח לדבר מול הכיתה. הוא מתרגש. יותר מדי מתרגש. לא ציפיתי לזה. אני מתעשתת מהר ומבקשת מפרנסיסקו ללחוש לי את המילה בספרדית ומעבירה אותה לכיתה. הכיתה בטירוף, הם למדו להגיד כדור בספרדית. "פְּלוטָה", "פְּלוטָה", "פְּלוטָה" הם כל היום אומרים. איזו מילה יפה.

בהפסקה, אני רואה שכמה בנים ניגשים לפרנסיסקו ושואלים איך אומרים שער בספרדית, ואיך אומרים גול. רגע אחר כך הם ממשיכים ביחד למשחק.

הופה, אני חושבת לעצמי, מישהו פה יהיה שמח!

פרנסיסקו לא רוצה בשום אופן ללמד את הכיתה לבד. אנו חושבים יחד מה לעשות ומחליטים  שהחונכת מ-ו', שמלווה את פרנסיסקו, תגיע ללוות אותו כשהוא מלמד מילה בספרדית. וכך קורה. ליה החונכת שלו מגיעה באופן קבוע לשיעור חינוך סביבתי, נותנת לו יד תומכת, וביחד הם מציגים בכל שיעור מילה חדשה בספרדית.

הילדים בכיתה מחכים בקוצר רוח למילה בספרדית. ההורים מתחילים לשאול אותי אם אני מלמדת ספרדית. ילדים מציעים לפרנסיסקו לשחק ביחד בהפסקות ועל הדרך "יכולות השוערות" שלו מתגלות.

בינתיים השנה חולפת, היועצת שואלת בעדינות מה עם מצב הקריאה של פרנסיסקו, "אולי אפשר למצוא מתנדבת שתגיע לשבת איתו", היא מציעה. כמובן שאני בעד, ובאותה הנשימה מספרת לה בגאווה שפרנסיסקו כבר קורא! כן, כן, הילד קורא באופן שוטף ומדויק.

היועצת מסתכלת בי במבט משתאה וגאה. עוד הנאה קטנה, אני חושבת לעצמי. יחי ההנאות הקטנות.

פרנסיסקו כבר קורא! כן, כן, הילד קורא באופן שוטף ומדויק

לאחר כחודשיים, כיתות ו' יוצאות לטיול השנתי ופרנסיסקו מודאג. כל השבוע הוא מחכה ללמד את הכיתה מילה בספרדית, והוא לא רוצה להפסיד את המילה השבועית רק כי ליה החונכת בטיול. הוא ניגש אלי בכל שיעור, לפחות 5 פעמים, באותו הנושא: "מה יהיה עם המילה בספרדית?", הוא שואל, "מה יהיה בלי ליה?"

בסוף אני עונה לו, מותשת, "תלמד אותם לבד וזהו". הוא מתלבט ומתלבט מציע רעיונות אחרים ובסוף הוא מלמד לבד.

פרנסיסקו מלמד את הכיתה מילה בספרדית לבד. הוא עומד מול כיתה שלמה, מציג את המילה שבחר והכיתה חוזרת אחריו.

החיוך על שפתיו היה כל כך רחב, העיניים שלו זהרו מאושר.

הוא הצליח.

לקראת סוף השנה אני חוזרת על שיעור החוזקות במסגרת מפתח הל"ב, אך קוראת לשיעור בשם קצת שונה - העוצמה שבי.

כשמגיע התור של פרנסיסקו, שוב הלב שלי פועם במהירות. אני כל כך מפחדת להתאכזב. 

והנה תורו של פרנסיסקו מגיע והוא אומר"אני מורה לספרדית טוב"! והילדים מהנהנים בראשם להסכמה. ועוד ילד מוסיף "ואתה גם שוער תותח!"

אני נושמת לרווחה וחושבת לעצמי בסיפוק שעשיתי משהו טוב השנה. יחי ההנאות הגדולות.

--

הסיפור מבוסס על סיפור אמיתי. אבל "פרנסיסקו" מהסיפור אינו לבד - בישראל לומדים כ-50,000 עולים חדשים, בכיתות א' ועד י"ב'. תפקידנו כאנשי חינוך הוא להעצים אותם בתחומים בהם הם חזקים. כל כך קל ונכון לעשות את זה! והשיטה שבסיפור היא רק אחת מיני רבות אפשריות! לקריאה נוספת בנושא ובנושאים אחרים אתם מוזמנים לבלוג שלי.

הסיפור ראה אור לראשונה במסגרת "תחרות מתמחים בהוראה כותבים" מטעם משרד החינוך, בה הסיפור זכה בפרס.