האם ההוראה שלך מבוססת על מיתוס?

היינריך שליימן היה סוחר מצליח שנסע בכל העולם והתעשר ממכירה של אשלגן, גופרית ועופרת. בשנת 1860, כשהוא בן 40 ובשיא הצלחתו, שליימן עזב את עיסוקיו הקודמים ויצא לחפש את טרויה. עד לאותה תקופה, טרויה הייתה מיתוס, סיפור שנכתב על ידי הומרוס על מלחמה שהתחילה בקנאתה של אלת המלחמה בפריז בת התמותה והסתיימה בכיבוש של העיר המתוארת כעיר הגדולה ביותר בעולם באותה התקופה, על ידי תכסיס הסוס הטרויאני. שליימן מחליט שהוא יוצא להוכיח שיש אמת במיתוס, ולאחר יותר מ-10 שנים הוא חופר ומגלה את מה שמסתבר כחורבות טרויה.

ההוראה כמיתוס
אפשר לראות את ההוראה כמיתוס: כמו מיתוס, גם את ההוראה מורים רבים מקבלים  "מדור לדור", מאנשים שמספרים להם שהם כבר היו שם או ממי שמציע עצמו כמומחה בה וכמי שמתמצא בנבכי המיתוס. המורה הצעיר/ה מגיע/ה עם המיתוס של ההוראה, עם מה שלמד/ה בתיאוריה במכללות ובקורסים. ואז מתקיימת פגישה של המורה עם התלמידים, עם מקצוע הלימוד ועם ההתנהלות מול בית הספר. במפגש עם כל אלה, המורה מתמודד/ת עם אתגרים, שבהם יתכן שהמיתוס ישרת אותו/ה, ויתכן שלא.

האם המיתוס שהועבר לך על הוראה נכון? האם הידע התיאורטי שהעבירו לך בלימודי ההוראה, בהשתלמויות ובקורסים מתאים לכיתה שלך? לתלמידים שלך? לך כאדם? האם הוא עומד במבחן התוצאה בכיתה? את כל זאת לא ניתן לדעת מבלי לבדוק, כפי שלא היה ניתן לדעת האם טרויה הייתה באמת או שרק הייתה סיפור. כדי לבדוק האם המיתוס שהעבירו לך על ההוראה נכון – עליך לצאת למסע חיפושים.

בדרך למסע החיפושים שהוביל אותו למצוא את טרויה, שליימן הסתמך על עובדות ארכיאולוגיות, בעזרתן הוא הוכיח שטרויה היא לא מיתוס אלא היסטוריה. מכאן הוא יצא למסע אל הלא נודע, חמוש בסיפורים שכיוונו את מסעו. בדומה לכך, מורה שמבקש לאתגר את המיתוס של ההוראה, צריך להיות מוכן גם הוא לצאת למסע שבו יש יותר שאלות מאשר תשובות: "האם זו הדרך הנכונה ללמד את הנושא הזה?", "מה הילד השובב הזה באמת צריך ממני?", "מהן החולשות שלי ואזורי ההתפתחות שלי כמורה?" ״מה המחקר האחרון שכולם מדברים עליו יכול ללמד אותי לגבי ההוראה שלי?״

חומות העיר טרויה, כפי ששליימן מצא אותן כשהמיתוס של טרויה התגלה כאמת

ממורה למורה-חוקר
כדי לצלוח את המסע שלנו כאנשי חינוך, ניתן ללמוד ממסע דומה שהתרחש במקצוע קליני אחר – רפואה.

עד לתחילת המאה ה-20, להתקבל לבית ספר לרפואה היה קל יותר מלהתקבל לבית ספר לספרנות, והלימודים כללו הרצאות מתחומים שונים, ללא ניסיון ממשי להפיק מן הידע הזה הכוונה מעשית מבוססת ובדוקה. עם סיום הלימודים ה"תאורטיים" האלה, היה הסטודנט פונה לרופא לקבלת הכשרה "מעשית". במקרים רבים הוא היה קונה את הקליניקה של רופא מזדקן, ויורש את רשימת המטופלים שלו. הרופא ה"מדריך" היה מעביר לרופא המתמחה את חוליו ואת ניסיונו האישי, בדרך כלל ללא כל התייחסות למה שהמתמחה למד או לא למד בתקופת הכשרתו ה"תאורטית". בשנת 1910 התפרסם דו"ח שסקר את ההתנהלות הזו בתחום הרפואה והציע לשנות אותה: דו"ח פלקסנר הציע כי על הלימודים להיות מחוברים מחד לפרקטיקה ומאידך למחקר, לכל אורך הדרך וכך יצר את מודל ההתמחות. בעקבות הדו"ח השתנתה הכשרת הרופאים מהקצה אל הקצה והפכה למה שאנחנו מכירים כיום.

צבי לם מציע כי על עולם החינוך ללמוד מהשינוי שהתבצע בהכשרה לרפואה בתחילת המאה ה-20. הוא מתאר כי בעקבות השינוי בהכשרה, הרופאים החלו מבחינים במדויק בין מה שהם יודעים למה שהם לא יודעים והפכו לחוקרים באופן שבו הם עובדים. הם החלו לצרוך ספרות מחקרית עדכנית באופן עקבי, להתייעץ כדבר שבשגרה עם עמיתיהם ולבחון את הדרכים בהן הם עובדים. "ההכשרה שהונהגה בהשפעת ביקורתו של פלקסנר על בתי הספר לרפואה בימיו הפכה את הרופאים לחוקרים, במובן זה שמאז הם חייבים לומר לעצמם מה הם עושים ומדוע הם עושים את מה שהם עושים. לאינטואיציה נותר מקום, אך היא לבדה חדלה להיות עיסוק מקצועי. וזו התמורה הדרושה לחינוך", טוען לם.

אני רוצה להציע שעד שהשינוי הנרחב באופן הכשרת המורים יקרה, כל מורה יכול/ה לאמץ כבר עכשיו מספר עקרונות שיאפשרו לו/ה להפוך ממורה, שבידיו/ה כל התשובות, למורה-חוקר, ממורה שבשבילו/ה ההוראה היא מיתוס למורה שמבקש/ת לחפור ולגלות את האמת מאחורי המיתוס.

1. שאילת שאלות – השאלות ביחס לדרך הנכונה להורות הן על זמניות. דיאלוג סוקראטי או חקירה שיטתית של הטבע? חינוך האופי או חנוך לנער על פי דרכו? המורה-חוקר שואל את עצמו שאלות שיאפשרו לו לסקור מגוון של אפשרויות ולבחור מתוכן את המתאימה ביותר. הוא יכול לצאת עם סימן שאלה גדול לגבי תלמיד מסוים ואז להתייעץ עם עמיתיו, עם בעלי תפקידים בבית הספר או אפילו עם הוריו של הילד. השאלות של המורה-חוקרת מובילות אותה לסקור מקורות ידע שונים ולהתייעץ עם מומחים, אז היא גם מוכנה ללמוד ולהביא את מה שלמדה להוראה שלה, לתלמידים שלה.  

   

   המורה-חוקר שואל את עצמו שאלות שיאפשרו לו לסקור מגוון של אפשרויות ולבחור מתוכן את המתאימה 

2. ייחוס פנימי – כשמיתוס פוגש את המציאות, על המציאות להתכופף. התפיסות איתן מורים נכנסים אל הכיתות הן חזקות מאוד ועל כן בדרך כלל כאשר הן לא עובדות סימן שמשהו לא בסדר בתלמידים/הורים/תוכנית הלימודים/מערכת החינוך (בחר אחד או כמה). לעומת זאת, המורה-חוקר מוכן להסתכל על עצמו על פעולותיו כמקור של תוצאות טובות, אבל גם לקחת אחריות על אלה הלא רצויות. המורה-החוקרת בודקת מהי תרומתה לכל מה שקורה בכיתה ובוחנת היכן ביכולתה להביא לשינוי ולשיפור. למשל, אם תלמיד מסוים לא מקשיב ומפריע בכיתה באופן עקבי, האם ייתכן שאינני פונה לסגנון ההוראה המועדף עליו? המורה-חוקר נזהר שלא לקחת על עצמו את כל תחלואי העולם, הוא גם יודע שיש הרבה דברים שאינם בשליטתו. בכל זאת הוא בוחן את דרך ההתמודדות הטובה ביותר אל מולם.
   
   
3. שימוש בעדויות – טרויה יצאה מהמיתוס אל האמת ההיסטורית בזכות עדויות שגילה שליימן בחפירות שלו: חלקי פסיפס, חרסים ושרידים של כלי נשק. המורה-חוקרת יודעת שהיא צריכה לאסוף עדויות מעבודתה בכיתה, כדי שתוכל לברר את השאלות שלה. היא יכולה להשתמש בייצוגים של ההוראה מתוך הכיתה (וידאו, אודיו, תצפית של עמית) והיא יכולה להשתמש בעבודות של תלמידיה (מבחנים, עבודות, מחברות) כדי ללמוד על ההוראה שלה. כשהדבר קשור לחקירה שלה את ההוראה של עצמה, הייצוגים הם רק כלי עזר בשביל המורה-חוקרת כדי ללמוד על ההוראה שלה.
   
   
4. חיבור לשדה מחקר – המורה-חוקר יודע שההתנסות שלו היא לא ההתחלה והסוף של הידע המקצועי בו הוא מחזיק. הוא שייך לקהילה עולמית של פרטים שמחפשים את הדרך ללמד באופן הטוב ביותר. הקהילה הזאת היא קהילה פוריה שחוקרת באופן שיטתי את שדה ההוראה, ממציאה דרכים חדשות לגשת לתוכנית הלימודים ומקיימת מרחבים של שיח ודיון ומשתפת ידע בדרכים שונות. המורה-חוקר יכול לגשת לשדה הידע הזה בעקבות סוגיה שמעסיקה אותו, אך הוא גם יכול להתעדכן בחידושים שמגיעים אליו מתוך השדה הזה. המורה-חוקר יכול להיות לבד בכיתה, אך הוא חלק מקהילת עמיתים אדירה חוצת גבולות.

בסופו של דבר, שליימן מגלה שטרויה האמתית הייתה קטנה משמעותית מהאופן שבו הסיפורים מתארים אותה. היא כנראה לא הייתה העיר הגדולה בעולם, ייתכן שהיא אפילו לא הייתה עיר גדולה באופן יחסי לערים שסבבו אותה. עם זאת, הוא כן לומד שקרב גדול התרחש לפני שטרויה נשרפה עד ליסוד. אלמלא המיתוס של טרויה וההשראה שלו, לא היה יוצא שליימן להרפתקה. גם בהוראה יש מקום למיתוסים, הם מחזיקים השראה ו"שומרים על הגחלת", אך הם רחוקים מלהספיק כשהמורה נכנס לכיתה ונדרש לבצע את עבודתו, הם רק תחילת המסע.