ארבעה מהלכים לקשר מעולה עם ההורים

"שיבואו יום אחד ויעמדו במקומי בכיתה, אוקיי לא יום אחד - שעה אחת!...".

הרבה פעמים נשמעת אמירה זו בחדר המורים על ידי קולגות, אמירה המגיעה ממקום אמתי ויש ביסודה מטען לא קטן של תחושת חוסר אמון, ידיעה, תסכול, חוסר הערכה ותחושה של חוסר פרגון.

אמירה הנובעת מנקודת מבט של מורה העומד בכיתה מול שלושים וכמה תלמידים עושה כל שביכולתו להצלחת התלמיד, מקשיב, עונה, מייעץ, פותר, לומד, אומר, דואג, חושב, מבין מגשר ועוד ועוד- ומנגד, הורים שאינם מודעים לעשייה הזו, או מודעים לה בחלקה, אינם בקיאים באופן מלא בכל הפרטים הקטנים המובילים את הראשונים להחלטות כאלו ואחרות שנעשות בתהליכים לימודיים.

אפשר ליצור קשר מאוד יציב גם עם ההורים הכי פחות מעורבים בכיתה, שכן בורכנו בעידן עם אמצעי תקשורת טובים, זמינים ומיידים כגון: דואר אלקטרוני וטלפונים עם אפליקציות רבות המאפשרות שיתוף.

יצירת קרקע פורייה לבניית הקשר תהיה בידי המורה, כשכלי העבודה – אמצעי התקשורת, נתונים בידי השניים- מה שנותר זו העבודה, העבודה היומיומית הלא פשוטה שיכולה להיות מספקת או כזו שתוביל לאמירה השגורה המצוינת מעלה.

אז מה עושים או יותר נכון איך עושים את זה נכון ומיטבי?

1. העברת "האני מאמין"

לכל מורה "האני מאמין" שלו, הקווים האדומים אותם לא יחצה לעולם, דרכי ההתקשרות עמו והכי חשוב: הצפיות שלו,  אלו יועברו לתלמידים ולהורים כאחד.

הבנת ההורים כי זהו "האני מאמין" של המורה יכולה למנוע אי הבנות רבות בין מורים לתלמידים ובין מורים להורים, שכן נקודת המוצא ברורה יותר לכל הצדדים.

2. שקיפות מלאה באמצעות תקשורת

מאחר והמורה נוכח בכיתה עם התלמיד ולא ההורה, יש צורך לשתף את ההורים בכל אירוע כזה או אחר אשר יש בו משמעות רגשית, לימודית או חברתית. זה דורש הקדשת זמן, אמצעי התקשורת זמינים לנו וזה מקל, אם כי בהחלט דורש זמן. אותו הזמן שיוקדש ישתלם שבעתיים וימנע כל כך הרבה שאלות, בירורים, תסכולים ודאגות.

עניין הזמינות שלנו כמורים, נתון לשיקול דעתנו וסדר יומנו, שכן מעבר להיותנו מורים אנו אנשי משפחה ועשייה. כל מורה וזמני התקשורת מורה-הורה שהוא יציב. במיוחד בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים כאשר התקשורת שלנו עם ההורים היא בערוצים דיגיטליים ברובם, יש שיאמרו שהיא מבורכת ואחרים יאמרו שהיא אם כל הצרות, קו ברור מצד המורה להתנהלות בערוצים אלו יהפכו את התקשורת עם ההורים ליעילה לעילא ולעילא.

הזמינות והמענה להורים בווצאפ יכול להוות בעיה בשל העובדה שאנו משאירים 'טביעת אצבע דיגיטלית' באם ראינו את ההודעה ובאיזו שעה? וזו, מותירה לא פעם את המורה או ההורה במצב לא נעים כמי שמתעלם או לא מתייחס, לכן השקיפות והגבולות מצד המורה לענייני המענה התקשורתי צריך להיות למן ההתחלה , להבהיר מהם זמני ההתקשרות ודרכי התקשורת והאם יינתן מענה שאו שמא לא לתקשורת זו.

לשמחתנו אחת האפשריות לקבוצות הווצאפ עם ההורים היא "רשימת תפוצה" המאפשרת לנו ליצור 'קבוצת תפוצה' אליה אנו שולחים הודעה, כל הורה מקבל את ההודעה בהודעה אישית ובמידה והוא בוחר לענות התשובה תהיי אישית למורה בלבד וזאת לענייני הודעות מנהליות בלבד. מעלתה של 'רשימת התפוצה' היא מניעת שיח קבוצתי משותף בין המורה וההורים. חשוב להדגיש כי שיחות על עניינים רגשיים, לימודיים , חברתיים יש לעשות במייל, בשיחת טלפון או בשיחת פנים אל פנים. ובשום פנים ואופן לא בערוץ הווצאפ. וזאת, מעבר לעובדה שבחוזר מנכ''ל תשעב/4(א( 9- 6.2.2 הגורס כי במקרה של פניית הורה אל עובד הוראה ברשת החברתית מחייב תגובה והמשך תקשורת עם ההורה מחוץ לרשת החברתית, בערוצי תקשורת חלופיים לשיח אישי ומקצועי, כמו טלפון, דואר אלקטרוני וכיוצא בזה.

מעבר לכך, מסרי הווצאפ הם מיידים , רגעיים ולעיתים נכתבים בחטף ובהיסח הדעת, לעומת זאת כתיבה במיל', ראשית מכבדת את הנמען באשר הוא ושנית מאפשרת כתיבה מעמיקה ומפורטת יותר נטולת סממני אימוג'י שלהם פרשנות בפניי עצמה.

3. התמדה ועקביות

ה"אני מאמין" של המורה צריך להיות מלווה בכל פעולה בתפקוד תלמיד-מורה-הורה ובכך ימנע כל כך הרבה שאלות, בירורים, תסכולים ודאגות. כגון: שיח מכבד, עניין האיחורים, אי הכנת שעורי הבית, אי הבאת ציוד, עדכונים לגביי מצבו הרגשי-ביתי של התלמיד ועוד.

4. מילה טובה והעצמה

כוחה של מילה טובה שווה המון לתלמיד ולהורה.

עם תלמידים מצטיינים זה נאמר רבות, רבים המורים המשבחים, ההורים מורגלים לשמוע שכן אנו וודאי לא הראשונים להחמיא על הישגי ה'מצטיין' , זה מקסים ובהחלט מסב גאווה.

אך עם תלמידים מתקשים מילה טובה עושה מהפך של ממש ולא רק לתלמיד, השינוי שחש ההורה נובע ממקום של חשיבה שהנה "יש אור בקצה המנהרה..." או "אולי יהיה טוב עם הילד..." או "הנה גם הילד שלי יכול ומסוגל...".

כל אירוע ולא הקטן ביותר שיכול "ליצר" מילה טובה צריך להיעשות, חיזוק חיובי זה יכול למנף לגבהים את התלמיד ולעודד לבאות.

בכדי לנהוג ברכב נדרשות שתי ידיים האוחזות בהגה ותורמות ליציבות ושליטה בנהיגה, נכון שניתן לנהוג גם ביד אחת אך אין לדעת מה יקרה בשעת חרום. כדי ללמד תלמידים יש צורך בשתי ידיים אוחזות יציבות כל הזמן- האחת של המורה והשנייה של ההורה, אחרת זה עלול להתמסמס וללכת לאיבוד חוסר תקשורת מורה-הורה פוגמת בתהליך הלימודי אותו ינסה המורה להוביל ולכן יש להשקיע בבניית קשר יציב ומיטבי.

מעבר לעובדה שהנוכחות ההורית תשיג מעורבות היא תשיג גם שיתוף פעולה שיוביל לשינויים שאנו מייחלים להם, כאשר הורה, מודע ושומע את האירועים ממקור ראשון כדיווח as is, הדברים נראים אחרת, קודם כל בתחושת ההורה – שכן הוא ההורה של התלמיד- האדם החשוב ביותר לתלמיד, ושנית, בתחושת השייכות והמעורבות, באופן אוטומטי ההורה נכנס "לסירה" בה נוכח המורה והתלמיד  והופך לשותף אקטיבי.

קשר מורה-תלמיד-הורה הוא תרכובת ולא תערובת!

ההבנה הבסיסית של ההורה  שזוהי 'תרכובת', שהמורה בדיוק כמוהו רוצה בטובת ילדו הגישה תהייה ממקום של הבנה, קבלה ואקטיביות. זהו הקו המוביל לכל שיח ודיון משותף.

הוראה היא עבודה, אינטנסיבית שאינה דומה בהכלתה לאף עבודה אחרת, אך זוהי בחירה שלנו כמורים, כדי לגדל כאן דור שליו, מכיל, אמפתי ואחראי וכדי שלנו תהא עשייה נטולת משקעים ודאגות מיטבית ואיכותית חשוב ליצור תקשורת מיטבית ממש כצו השעה.