להקשיב לשטח
בתי ספר קיימים כבר אלפי שנים. כארבעת-אלפים שנה עברו מאז הוקם בית הספר הראשון הידוע לאנושות כיום (בשומר העתיקה, בסיום האלף השלישי לפנה"ס). לאורך רובן המכריע של ארבעת-אלפים השנים הללו, למורה היה תפקיד מרכזי – להיות מקור הידע לתלמידים ולהוות כ"משפך" לחומר הנלמד, המועבר ממנו אל התלמידים. אבל בעידן המידע בו אנחנו חיים, בו הטכנולוגיה מאפשרת לרוב האנשים בעולם המערבי להגיע כמעט לכל מידע שירצו, על תפקיד זה של המורה אבד הקלח. המורים אינם מקור המידע הראשוני יותר על פי רוב.
אז מהו תפקידו של המורה בעידן שלנו? – כך הפכו המורים מ"משפכים" למאמנים
אני סוברת כי המורים הם סוכני חיברות עיקריים של תלמידיהם – הם בעלי אחריות גבוהה לרכישת התנהגויות ערכיות וכישורי חיים (ביניהם כישורי למידה) של התלמידים.
התלמידים שלנו נמצאים בגיל בו הם בונים את אבני הזהות שלהם. הם שואלים מדי יום את השאלה הגדולה – "מי אני?" – שאלה שהינה חלק מרכזי וחשוב בהתפתחות שלהם בשנות גיל ההתבגרות ודרכה המתבגרים מגבשים את זהותם ומוצאים את ה"אני" שלהם. הזהות היא מכלול של תוויות ואפיונים שהאדם מנכס לעצמו, כאשר הזהות אותה גיבשנו לעצמנו, לרוב יציבה ולא משתנה באופן דרסטי לאורך החיים.
כחלק מתהליך גיבוש הזהות, בגיל ההתבגרות מתפתחת החשיבה המופשטת: חשיבה על מצבים נתונים ומצבים אפשריים, יכולת לחשוב על המחשבות שלי וכן היכולת להכיר בטעויות. ישנה גם התפתחות רגשית ובין אישית והתחלה של חשיבה על שאלות קיומיות, בחינת אפשרויות שונות בתחום האישי, חשיפה גבוהה ביותר לזהויות שונות ובחינת ההקשרים הבין אישיים.
כל התהליך הזה קורה שכן בני אדם לא נולדים עם זהות אישית מוגדרת ומובחנת, אלא זו מתפתחת ונלמדת כחלק מתהליך החיברות של כל אדם.
מורים, כמבוגרים משמעותיים הנמצאים עם המתבגרים שעות רבות בכל יום ומשפיעים על תחומים רבים בחייהם, הנם סוכני חיברות קריטיים בתהליך הזה של בניית הזהות של התלמידים, כך שהאינטראציה עם המורה הופכת למפה קוגניטיבית, המשמשת את התלמיד ככלי לפירוש והבנת סיטואציות רבות בהן יתקל במהלך חייו. מתוך כך, עלינו להבין כיצד אנו מבצעים תפקיד זה בצורה המיטבית ומשתמשים בו ככוח מניע בהוראה שלנו. אחת הדרכים המרכזיות באמצעותן זהות המתבגר מתעצבת, הינה באמצעות אימון, ולכן כמורים חשוב שנכיר ונרגיש בנוח בתפקיד המאמנים.
מהו אימון וכיצד מורים יכולים להשתמש בו בהוראתם?
אימון, הוא תהליך המכין אדם או קבוצת אנשים לתפקוד במצב עתידי מוגדר.
בדומה לאימון פיזי המוכר לנו היטב, אימון הקשור לזהות ולהתנהלות שלנו בעולם כרוך במאמץ. באימון אנו בוחרים חלק או כלי כלשהו הקיים ברשות המתאמן (למשל שריר) ומאמצים אותו עד להשגת שליטה מוחלטת בו. בדומה למאמן המסייע, למשל, למתאמן בריצה לחזק את שריריו באופן נכון על ידי תרגול, אנו המורים יכולים לאמן את תלמידינו בדרך לחיזוקם של "שרירים" רבים בדרך לבניית הזהות האישית כמו גם אופי הלמידה שלהם.
מתוך כך, כמורה, אני לוקחת כלים של אימון ובעזרתם עוברת עם התלמידים שלי דרך. באמצעות כלי האימון אני לא רק מקדמת את התלמידים שלי בדרך לזהות עצמית מגובשת, אלא יכולה לשפר גם את היחסים ביני לבין התלמידים שלי וכפועל יוצא את אפקטיביות ההוראה והלמידה, לצמצם הפרעות בשיעור, להגיע להטמעה טובה יותר של החומר וללמידה משמעותית אמיתית, ולא כסיסמה.
1. הרפיה -
כלי שאני משתמשת בו באופן תדיר בכיתות שלי הוא ההרפיה. אני מתחילה את השיעור בהרפיה. המודעות העצמית עוזרת לתלמידים להירגע, להשתחרר, להשיל כעס או אכזבה שמלווים אותם. בפעמים הראשונות קשה להם להביט פנימה, אבל מהר מאוד הם מוצאים את המקום האישי שלהם וכלי ההרפיה יוצר מכנה משותף לכולם ובו-זמנית פוגש כל תלמיד במקום האישי שלו.
לא לכל התלמידים קל להתחבר לרעיון של ההרפיה מיד, ועל מנת לקרב אותו לעולמם של התלמידים אני נוקטת בשתי שיטות: ראשית, מצאתי שמאוד קשה לתלמידים להתחבר לסמנטיקה של המילה הרפיה, ולכן אני מכנה אותה ״שתי דקות של מודעות עצמית״. שנית, כיום הכיתות שלנו מאוד הטרוגניות ומכילות קשת נרחבת של תלמידים מרקעים שונים, שלחלקם מאוד קשה להתרגל להיות שקטים ומרוכזים שתי דקות ברצף. לכן, את ״שתי הדקות של מודעות״ אני מתחילה בפעמים הראשונות ב-10 שניות ומאריכה אותן בהדרגה בכל שיעור. זאת ועוד, בתחילה אני מלווה את זמן המודעות העצמית בהנחיות קלות ברקע.
מהלך השיעור הוא כזה שמתחיל ב-״x שניות של מודעות עצמית״. לרוב אני מכבה את האור, אך יש כיתות שביקשו ממני להשאיר את האור דולק כי המעבר החד מהחושך לאורות הפלורוסנט מאוד קשה. אני מבקשת מהתלמידים לשבת זקוף, להניח שתי רגליים אנכיות על הרצפה, מי שמעוניין יכול לעצום עיניים וכמובן על כולם להיות בשקט. תוך כדי זמן המודעות אני עוברת בין השולחנות ומדברת, מבקשת לשחרר את הכעס ואת העצבים, לשחרר את המוח ולנקות את כל החסמים. בסיום שתי הדקות של המודעות עצמית, אני תמיד מוסיפה ״שאלה פוריה״.
2. שאלה פוריה
"שאלה פוריה" מוגדרת כשאלה פתוחה המציבה מודל בו אין תשובה אחת נכונה. ה"שאלה הפוריה" מציבה אפשרויות רבות ללומד, ובעזרתה כל תלמיד יכול להביא את עצמו לידי ביטוי. ה"שאלה הפוריה" הינה שאלה מערערעת, קוראת תיגר על מודל סכמתי שהיה ידוע לנו מראש ופותחת מקום לביקורת, שבירת הסכמה ובניה שלה מחדש. השאלה צריכה להיות רלוונטית לעולמם של התלמידים, לעודד יצירתיות ולתת כבוד לאוטונומיה של הלומדים. למשל, אשאל שאלות כמו: ״מהו אדם טוב בעיניך?״ ״מהי הגינות?״ "האם ניתן להפריד בין השכל לרגש?״ אני מקפידה למצא שאלו שקשורות לחומר הנלמד, לאקטואליה או לתהליכים חברתיים שאני רוצה להציף וכך לחבר את השיח בתחילת השיעור לשיעור עצמו ולהיכנס בצורה זורמת ומעניינת לתוך השיעור.
השורה התחתונה – המורה כמאמן לתהליכי חיים
אני רואה את המורה כמאמן, מאמן לתהליכי חיים. המורים הם סוכני חיברות קריטיים של התלמידים וחשוב לקחת תפקיד זה ולנצל את הכוח הגדול שנמצא בידינו. בעיניי האימון בכיתה משמש תפקיד כפול: מחד אני מאמנת את עצמי בהסתכלות פנימה בשאלת שאלות ויצירת דיון על מרכיביי הזהות שלי כמורה ומציאת פתרונות ומאידך, אני מאמנת את התלמידים שלי לעשות את אותו הדבר.
המורים היום, יותר מהכל, הם מאמנים לתהליכי חיים. הדף מציע הצצה לשיטה המשלבת הוראה עם אימון.
