כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו

אני רוצה לשתף אתכם באחד הסיפורים הכי אישיים ואינטימיים מהחיים שלי, סיפור שגם החברים הקרובים שלי לא בטוח מכירים.
השנה הייתה 1991, אני הייתי בן 12 ועולמי התהפך כאשר אימי חלתה בסרטן השד.

זה לא היה סרטן שד "רגיל" (לא שיש דבר כזה), אלא טעות בזיהוי כמה שנים קודם לכן שהפכה את המילה "שפיר" ל- "ממאיר" ואת חיינו מקצה לקצה.

הרופאים נתנו לה שלושה שבועות לחיות ולמרבה האירוניה אבי היה בתפקיד בכיר ברשת בתי החולים הפרטיים הגדול במדינת דרום אפריקה בה התגוררנו בשל שליחות ארוכה.

בשל העובדה שמדובר בלוחמת אמתית, היא לא הרימה ידיים והחלה לנסות קוקטיילים על גבי קוקטיילים וכמובן שסדרת ניתוחים (כריתה, שחזור) כדי להילחם על חייה.

כיום, 26 שנים אחרי, אמי מתמודדת עם הסרטן הרביעי שלה (והקשה ביותר) במעי.

באותה התקופה בדרום אפריקה, כשהבנתי שלאמא שלי לא נשאר יותר מדי לחיות, התחלתי להידרדר בלימודים.

הציונים שלי התרסקו מ- 90 ל- 22, 13, 8 וכמובן שלא מעט אפסים.

את המבחנים נהגתי להחביא בכל מיני מקומות בחדר. הייתי יושב שעות, חותך אותם ומגלגל לכדורים קטנים קטנים, אותם הייתי דוחף לכל חור אפשרי: לברגים בשידות, לחריצים בעץ ברהיטים בחדר, איפה לא...

יום אחד, בעת בניקיון שגרתי, היא מצאה את כולם. חזרתי הביתה מבית הספר, חסר מצב רוח בשל המצב העגום, כשעל הרצפה פרושים עשרות מבחנים מאותרים בצבעים אדומים והאות F

אחד המורים אפילו השתעשע ונתן לי H (כמובן שלא היה ציון שכזה אבל להריץ דאחקה תמיד אפשר לא ככה?)

הועפתי ממספר בתי ספר. 

 אמי היקרה, במקביל לטיפולים הקשים מנשוא, נאלצה לחפש לי אחד שיסכים לקבל אותי, שייתן לי צ'אנס.

עד היום אני לא מסוגל לשכוח את ההרגשה הנוראית שלי יושב מחוץ לחדר המנהל, בבית ספר לא קרוב לבית (כבר לא נותרו קרובים), כשאמי מנסה לשכנע אותו לקבל אותי ואני צריך "לרקוד" מולו ולהגיד "יס סיר, שור סיר, אי וויל דו מיי אבסולוט בסט סיר" כשבתכל'ס שום דבר לא עניין אותי.
 ואז היו מוציאים אותי מחדר המנהל, לרוב אל כיסא מחוץ למשרד. ונאלצתי לראות את תנועת ה- "לא" בראשו של מנהל כזה או אחר ואת אמא שלי יוצאת נסערת, חצי בוכייה ולוקחת אותי הביתה בעודי מרגיש מושפל, דחוי ולא רצוי.
 אחרי מספר בתי ספר וכמה צלקות טובות לנפש, הגענו אל בית הספר גריינסייד פריימרי.

בביה"ס, נתקלנו במורה בשם רוז פלדמן - יהודייה מקסימה, קטנת ממדים. גם היא התמודדה עם סרטן השד (כפול), התחברה לאמא שלי והתחננה למנהל בית הספר שייתן לי צ'אנס "רק לכמה חודשים" ושהיא ערבה להצלחתי. במילים אחרות - שמה עלי צ'ק פתוח.

אני לא יכול לתאר לכם את ההרגשה בה במשך תקופה של מספר שבועות, צריך לטפס מממוצע 15 ל- 70 כדי להישאר בבית הספר ולעמוד בתנאי ולא לשבור לרוזי את הלב והמילה, במדינה זרה ובשפה שאינה שפת האם שלי.
 נאלצתי לגשת למבחנים באפריקאנס למשל וגם בזולו, סות'ו וקוזה (שפות של השחורים במדינה, עד היום אני יודע לדבר בשפות הללו - "לאינה לה חחו קוונה נאם?" זה איך קוראים לך למשל...)

 אחרי מספר חודשים, כשמועד האולטימאטום שקבלתי עומד לפוג, רוז מתקשרת אלינו הביתה ומבקשת להעלות אותי על הקו.

אני עולה.

"כרגע יצאתי ממשרד המנהל, לא יכולתי לחכות לסוף יום הלימודים כדי לספר לך אז החלטתי להתקשר, אתה נשאר בבית הספר".
גם עכשיו כשאני כותב לכם את המילים הללו, זה לא פשוט. תוך שניות אני שוב בן 12, שוב פגיע, שוב מרגיש לא רצוי במקום שאמור להיות הכי בטוח שבעולם לילדים.

רוז השקיעה בי את הנשמה.
היה אכפת לה ממני, לא משנה אם זה בגלל המחלה, ההזדהות או החמלה שהרגישה כלפי אמי.
כשהגעתי למחרת לבית הספר רוז העמידה את הכיתה וכולם מחאו לי כפיים. האמת שזה קצת מצחיק כי הם לא בדיוק ידעו על מה ולמה וגם לא על תקופת המבחן אבל זה היה כיף והרגשתי גאווה.
 הרגשתי שהעבודה הקשה השתלמה. רוז חיבקה אותי חיבוק חזק וארוך מול כולם.

הייתי צריך את החיבוק הזה. אמי הייתה חלשה מאד באותה התקופה, אבי היה שבור (ותמך בה בצורה שאי אפשר לדמיין או לעכל) והיה קצת קשה לקבל חיבוקים דאז.

כמה חודשים מאוחר יותר התקיים טקס סוף השנה.
 בדרום אפריקה טקסים וזה דבר רציני.

 בטקס מעניקים תעודות הצטיינות וגביעים. התלמידים הכי טובים בבית הספר מקבלים פרס יקר ערך- השם שלהם נחרט על לוחות עץ אדירות שפרושות על תקרת בית הספר. זו גאווה אדירה. ניתן למצוא בהם משפחה שלמה שבה הסבא או הסבתא, האמא או האבא והילדים רשומים באותיות זהב שמנוקות בקפדנות במטליות ע"י שרתי בית הספר מדי יום.

החלטתי שלא להגיע לטקס. הרגשתי שזה יותר מדי עבורי. את המטרה שלי, הרי, כבר השגתי - בית הספר מסכים להמשיך ולאפשר לי ללמוד אצלו.

למחרת בבוקר, רוז מתקשרת אלינו הביתה (חופשת הקיץ כבר החלה) וכועסת על אמא שלי "איפה לוטן??? כל בית הספר היה בטקס, המנהל מכריז: 'זה מעניק לי גאווה אדירה להכריז על הזוכה בפרס היוקרתי לתלמיד עם השיפור המשמעותי ביותר בבית הספר, תלמיד שביצע קפיצה אדירה בציונים - קבלו את לוטן סגל' כל בית הספר ממתין ולוטן לא עולה לבמה!!! איך לא הגעתם לטקס?"
אמא שלי, מחוסרת מילים, הסבירה לה שלא רציתי להגיע, איזה טוב יצא מלראות תלמידים אחרים זוכים בפרסים?

למחרת רוז הגיעה אלינו הביתה, מחזיקה בגביע שזכיתי בו. קבלנו 48 שעות לחרוט עליו את השם שלי ולהשיבו לארון הגביעים של בית הספר (על כל גביע יש עשרות שמות של תלמידים שזכו בו בשנים הקודמות(.

בסוף השנה, ובניגוד גמור לכל הציפיות, של אחרים ממני ובטח של עצמי מעצמי, עליתי לתיכון.
 ככל שבריאותה של אמי השתפר, כך הציונים שלי האמירו.

 בתיכונים ביוהנסבורג יש קטע כזה שתלמידים מצטיינים מגיעים לבית הספר עם ז'קט של חליפת מדי בית הספר בצבע אחר כדי להדגיש את הצטיינותם.
 הבלייזר הרגיל היה בצבע ירוק, של המצטיינים - בצבע ירוק אבל עם דש מקושט ומאותר, ושל הכי הכי טובים בביה"ס - בלייזר אדום אותו צריך לקנות בחנות מיוחדת.
שנתיים אחרי, "התקפלנו" חזרה לישראל אחרי שנים ארוכות בגולה.
כמה שבועות לאחר חזרתנו ארצה (ויותר מ- 18 מעברי דירות) קבלתי מכתב ששלחה השכנה לשעבר שלנו מויקטורי פארק, שנכתב ע"י בית הספר ואשר מבשר לי לבוא לאסוף את הבלייזר האדום.

***

 לפני שבוע העברתי סדנת מכירות לחברת צ'קפוינט. צוות המכירות שם מורכב מאנשי מכירות מכל רחבי העולם: אנגליה, גרמניה, רוסיה, מדינות סקנדינביה וגם דרום אפריקה.
ישב שם בחור מקסים בשם ג'ונתן.
טיפוס חייכן, שקדן, חרוץ, רציני, אכפתי ולויאלי מאד.
 תוך כדי שאנחנו מקשקשים מסתבר שהוא גר בשכונה שאני התגוררתי בילדותי ורוז הייתה גם המורה שלו.
 כשיצאתי משם לקחתי כמה שניות בחניון כדי להיזכר באישה המדהימה הזו שלפני שנים נפטרה מסרטן ועל החותם שהשאירה לי בלב.
תודה לך רוז היקרה. האמנת בי כששום מנהל בית ספר לא היה מוכן לתת לי צ'אנס.
אולי בגלל זה היום אני יודע שמכירות זה לא קשה כמו שכולם חושבים.
 שזה בסך הכל לדבר עם אנשים, להרגיש ולהגיע אליהם, להיות אמפתי ובעיקר - לאהוב אדם באשר הם ולא כקלישאה.
לימדת אותי שהכל אפשרי, שיש הרים שפשוט צריך להתחיל ולטפס עליהם.
אחרי שעות בית הספר נהגת לשבת איתי אפילו על מקצועות שלא "שחית" בהם.
 אהיה אסיר תודה לך כל חיי. היום, אחרי שלל תארים, אחרי שהבנתי שלעולם לא אפסיק ללמוד, אחרי שאני טס ללמוד ולהשתלם אפילו בחו"ל כדי לשפר בכל פעם קצת את הידע המקצועי שלי, יש לך חלק אדיר בכך.
שלך,
 לוטן, הבן של מירי סגל