כיצד תהפכו בקלות את "שעת מילוי מקום" להזדמנות

מזכירה: "הי, תוכל מחר להיכנס כמילוי מקום לכיתה ח'3 בשעה חמישית?".

יש מורה שלא מכיר את המשפט הזה? כמעט תמיד הוא מלווה בהבטחה לקבל חומרים מהמורה שייעדר מהכיתה וכמעט תמיד, כדרכו של עולם, ההבטחה לא מתממשת...

שעת מילוי מקום. הסיוט של כל מורה. מכל זווית שתסתכלו אתם בעמדה בעייתית. תקוות התלמידים, שחשבו שעומד להיות להם שיעור חופשי, או לחילופין, שחרור מוקדם הביתה, מתפוצצות כבלון מלא אוויר חם בחלל הכיתה. בנוסף לכך, לרוב, אינכם יודעים את שמות התלמידים, כך שניהול שיעור סטנדרטי מבחינת סדר ומשמעת משול במצב כזה לאכילת מרק במזלג. גם נושא השיעור כמעט תמיד אינו בתחום ההוראה שלכם ואתם בבעיה כפולה משום שאין לכם חומר להיעזר בו, שלא לדבר על מערך שיעור. בקיצור, אפילו ג'יימס בונד היה מתקשר ליחידת החילוץ.

להפוך לימונים ללימונדה

כבר בשנה הראשונה שלי כמורה נתקלתי במצב הזה על שלל הבעייתיות שבו, וחיפשתי פתרון. בדרך כלל כשאנו נתקלים בבעיה או אתגר, כדאי לנסות למצוא דרך למנף אותם להזדמנות. "להפוך לימונים ללימונדה", כמאמר המאמן. חיפשתי משהו שלא יצריך הכנה מיוחדת (למי מאתנו יש באמת זמן להכין חומרים לשעת צרה שיתאימו בדיוק לכיתה שאליה נישלח ושאותה אנחנו כלל לא מכירים?), אך גם רציתי לנצל את ההזדמנות הזו כדי להעלות על נס שני מסרים שלדעתי חשובים מאין כמוהם, ושלמרבה הצער נדיר לשמוע אותם בבתי הספר: "ללמוד זה כיף", ו"תמיד אפשר ללמוד משהו חדש".

אחד הקשיים הגדולים בבתי הספר טמון באווירה הכה נפוצה בקרב התלמידים, שתמציתה היא: "ללמוד זה מדכא. אנחנו לומדים רק כי מכריחים אותנו". הרבה פעמים המערכת רק מעצימה את התחושה הזו כשנותנים כעונש לכתוב עבודה או כל מטלה אחרת ששייכת ללמידה. פעולה כזו מחזקת את התחושה שללמוד זה עונש. ובכן, כולנו מכירים בחשיבות הדוגמא האישית. יש אומרים שזו הדרך היחידה ללמד משהו. אנחנו זוכרים לספר לתלמידים כמה שאנחנו אוהבים ללמוד, אבל כמה פעמים ממש הדגמנו "בשידור חי" לתלמידים את אהבתנו ללמידה?

בסוף השנה, כשהצגתי את הפתרון שמצאתי בפני פורומים שונים כמו מליאת המורים בהשתלמות הבית ספרית, הופתעתי לראות שהרעיון הפשוט שלי מעורר התלהבות אפילו אצל המורים הוותיקים, שכבר ראו הכול.

ונהפוך הוא

אז על מה מדובר? צלצול הכניסה לכיתות עוד מהדהד במסדרונות, אני עושה את דרכי אל הכיתה הלא מוכרת בה נתבקשתי למלא מקום ונכנס אליה, חמוש בטוש מחיק וחיוך. לא שתלמידים צריכים סיבה מיוחדת, אבל עכשיו הכיתה גועשת ושוצפת באופן כאוטי כי השמועה שהמורה הרגיל לא הגיע כבר עשתה לה כנפיים. אחרי מספר שניות בהן אני מחייך אל הסיר הרותח, אני כותב על הלוח את המילים הבאות: "שלום, קוראים לי זוהר. מי רוצה ללמד אותי משהו?"

לאט לאט הכיתה נרגעת, וכעבור כמה דקות של בהייה בלוח, וניסיונות לעכל את גודל הטירוף שבדברים שכתבתי ואת כוונתם, אני מזמין כל אחד מהם לגשת אלי, לומר את שמו וללמד אותי ואולי גם את שאר הכיתה, משהו שהוא יודע. כל דבר. רצוי משהו שלמד בבית הספר, אבל לא חובה.

וכך, במהלך השנה הסבירו לי על פלישת המיינה ההודית לישראל, ריעננו את זיכרוני בפתרון משוואות בשני נעלמים, הדגימו לי כיצד מבצעים זריקת כדורסל נכונה מבחינה אנטומית, סיפרו לי על תנועת ההשכלה, קיבלתי שיעור ג'ודו בן שלוש דקות, לימדו אותי ש"ליאן" הוא אחד משמותיו של צמח הלוטוס, ועוד ועוד...

מצאתי שהפטנט אפקטיבי במיוחד ובאופן לא צפוי, אצל התלמידים שקשה בדר"כ לרתום לשיעור. אולם במחשבה שנייה אפשר לראות היגיון רב בהתלהבותם מהרעיון שסוף-סוף מישהו מכיר בידע וביכולת שלהם ורוצה ללמוד מהם. את פירות מערכת היחסים הקצרצרה והחיובית שנוצרה ביני לבין התלמידים באותם שיעורים חד-פעמיים ואקראיים המשכתי לראות במהלך שאר השנה, בהפסקות ובפעמים הבאות בהן הצטלבו דרכינו.

המסרים העקיפים

ידוע כי הדרך הטובה ביותר ללמוד ולהטמיע ידע מסוים היא ללמד מישהו אחר. כשאנו נותנים לתלמידים הזדמנות ללמד אחרים, אנחנו מאפשרים להם הטמעה טובה יותר של הידע, שהיא גם פרי תהליכי בירור וחשיבה שונים ומעמיקים יותר מאשר אלו הקיימים כשהם רק בעמדת התלמיד.

אבל היתרון העיקרי ברעיון הזה טמון במסרים שעוברים בצורה עקיפה. אני מאמין שניתן כך לחזק אצל התלמידים את תחושת הערך העצמי, שהנה גם הם יכולים ללמד משהו את המבוגרים ואפילו מורה. דבר נוסף שאנו מרוויחים הוא חיזוק המסר שלמידה היא דבר חיובי, שגם מי שכבר סיים בגרות ואקדמיה וממש לא "חייב" ללמוד - עדיין רוצה בכך בנפש חפצה ונלהבת. דוגמא אישית, כבר אמרנו?

(תמונה ואילוסטרציה: זוהר לברון)