בלי מבחנים, בלי שיעורי בית ובלי ציונים, מדוע בכל זאת הם לומדים?

תארו לכם בית ספר שבו התלמידים לומדים בשמחה, למרות שלא יקרה להם שום דבר רע אם לא ילמדו. בית ספר שבו אין מבחנים ואין בחנים שבהם צריך להצליח. בית ספר שבו התלמידים לא מקבלים ציון גרוע אם לא הצליחו, ולא מקבלים ציון טוב אם הצליחו, כי אין בו ציונים. תארו לכם בית ספר שבו שיעורי הבית לא מכבידים על התלמידים כיון שאין להם כלל שיעורי בית.

בית ספר כזה הוא חלומם של מורים ושל תלמידים רבים, אבל האם החלום הזה מציאותי? מדוע שתלמידים ילמדו אם אין להם מבחנים ובחנים בהם יצטרכו להוכיח את עצמם? מה יגרום להם להשקיע מאמץ אם בסוף הדרך לא מחכה הציון הנכסף, שבו יוכלו להתגאות בפני הוריהם?

את השאלות הללו התחלתי לבדוק לפני שנתיים בתוכנית "בונים עולם", בבית ספר קציר בגוש שגב, עם צוות מסור של מורות ומורים שמוכנים לעבוד קשה ולהיות פורצי דרך. התוכנית משלבת תכנים מהמקצועות היסטוריה, גיאוגרפיה וספרות, ונלמדת בכל כיתות חטיבת הביניים בבית הספר, ארבעה שיעורים בשבוע.

מיומה הראשון של התוכנית, החלטנו שלא יהיו בה מבחנים, בחנים, שיעורי בית וציונים מספריים, אלא רק הערכה מילולית מעצבת, אותה ינסחו התלמידים לעצמם. המורים ילוו את התהליך, ייעצו, ישוחחו ויעירו על ההערכה שכתבו התלמידים.

מאז עברנו כברת דרך משמעותית בתוכנית "בונים עולם" – שנה שלמה של פעילות עברה ועוד אחת עומדת לקראת סיומה, והבלתי יאומן קורה. רוב תלמידינו מגיעים לשיעורים באופן סדיר, מבצעים מטלות רבות ולא קלות בצורה יפה, משתתפים בדיונים בכיתה, ולומדים היטב. אין לנו מדרג ציונים שאפשר להראותו בגרף, אבל יש לנו תמונה ברורה על איכות הלמידה, על מידת ההשקעה, ועל עומק החשיבה, ומדובר בתמונה יפה.

מדוע שתלמידים ילמדו אם אין להם מבחנים ובחנים בהם יצטרכו להוכיח את עצמם?

איך לומדים ללא ציונים?
איך זה קורה? מדוע התלמידים לומדים למרות שאין חרב שמתנופפת מעל לראשם? למרות שהתשובות עדיין אינן שלמות אני חושב שאני יודע חלק מהן.

אחריות – תלמידים רבים שמחים כשהוריהם או מוריהם אחראים על כך שילמדו, כי זה משחרר אותם מהאחריות על מטלה זו. אנחנו משתדלים שזה לא יהיה המצב. את ההורים שחררנו מההשגחה על הכנת שיעורי הבית, על ידי ביטולם. את המורים שחררנו מהאחריות לכך שהתלמידים ילמדו בכיתה, והעברנו אחריות זו לתלמידים. איננו מתכחשים לאחריותנו לספק לתלמידים הוראה איכותית, אבל אם תלמיד אינו רוצה לנצל את מה שניתן לו, הוא יכול לעשות זאת.
בסיום כל מטלה, כשהתלמידים מנסחים לעצמם הערכה, חלקם יגלו שיכלו להשתפר, ויכול להיות שלא יהיו מרוצים מהישגיהם. כיון שהם עדיין ילדים, גם הוריהם ידעו על כך, אבל אנחנו לא נעניש את אלה שלא למדו, אלא נסתפק בכך שנשקף להם את המצב, ונשאיר את הפתח לבקש עזרה.

בחירה – איך גורמים לתלמיד להרגיש שהלמידה היא שלו ולא של בית הספר או של המורה? חופש פעולה ובחירה עוזרים לכך מאוד. כשילד בגיל ההתבגרות נדרש לבצע מטלה על ידי מבוגר, תגובתו הראשונית הינה בדרך כלל בסגנון "אתם לא תגידו לי מה לעשות". אנחנו כמורים יכולים כמובן לענות: "אנחנו כן נגיד, ואתה תציית, כי אנחנו המורים ואתה התלמיד". בכך אולי נשיג ציות, אבל לא נשיג הסכמה או עשיה מבחירה. לעומת זאת, אם נאמר לתלמיד "אתה צריך לבצע אחת משלוש מטלות, ואם אף אחת מהן לא מוצאת חן בעיניך, הצע לנו הצעה משלך", רוב התלמידים יבחרו, ואז ירגישו שהם מבצעים מטלה שהם בחרו ולא נכפתה עליהם, ולכן יהיו מוכנים להשקיע מאמץ כדי לבצעה כהלכה.
ומה אם מישהו מהתלמידים יאמר לנו שאינו מוכן לבצע כלל את המשימה? במקרה כזה נחזיר אותו לנושא האחריות מהסעיף הקודם, ונרשה לו לא לעבוד, בתנאי שיהיה שלם עם התוצאה של חוסר העבודה.

יצירה – כשתלמידים צריכים ללמוד את דברי המורה, המוטיבציה של חלקם ללמוד אינה גבוהה. לעומת זאת, כשהם יוצרים יצירה משלהם, בדרך כלל המוטיבציה ללמוד ולהצליח הרבה יותר גבוהה, והם מוכנים להשקיע בלמידה מאמץ רב יותר. המוטיבציה עולה עוד יותר אם בסופה של היצירה התלמידים מציגים את תוצריהם בפני חברים, מורים, הורים וכל פורום מכובד שימחא להם כפיים.
כדי להשיג זאת, אנחנו מבקשים מהתלמידים מספר פעמים בשנה ליצור תוצרים מעניינים, כגון כרזות בהן הם מביעים את דעתם, סרטים, אתרי אינטרנט, סיפורים, וכל תוצר אחר, בו יש להם אפשרות לבטא את עצמם. כדי ליצור את התוצרים הללו נדרש מהם ללמוד מידע, והם מוכנים להשקיע מאמץ לכל אורך הדרך, החל משלב הלימוד המייגע ועד לסיום הצגת התוצר, בגלל התוצר, ההתפעלות של הסביבה והשפעת התוצר על סביבתם.

המוטיבציה עולה עוד יותר אם בסופה של היצירה התלמידים מציגים את תוצריהם בפני חברים, מורים או הורים 

רלוונטיות – יש הטוענים, שילדים כיום לא מתעניינים בכלום. אנחנו לא מסכימים עם האמירה הזו. הם מתעניינים בנושאים רבים הקשורים לעולמם. לא תמיד אלו הנושאים שחשוב לנו ללמד, אבל כל נושא יכול להשתנות במקצת, כך שיהפוך לרלוונטי עבור התלמידים, ויהיה קשור לעולמם. כך למשל, בתחילת שנת הלימודים, בעת מאבק הנכים, החלטנו ללמד על הנכים בישראל, והתלמידים רובם התעניינו בנושא. לאחר מכן לימדנו את תלמידינו על האוכלוסיות השונות שחיות בסביבתנו, יהודים וערבים. באמצעות למידה זו, פרקי ההיסטוריה והגאוגרפיה שנלמדו בשיעורים הפכו למשמעותיים בגלל הקרבה הגאוגרפית, והמפגש היום יומי של התלמידים עם נושאי הלימוד.

קבוצה – רוב התלמידים אוהבים ללמוד כחלק מקבוצה, ולכן אנחנו מאפשרים זאת בחלק נכבד משיעורינו. הלימוד בקבוצה מאפשר להם לא להרגיש בודדים, להתייעץ, לחשוב ביחד, להגיע לתוצאות יפות יותר מאלה שאליהן היו מגיעים לבדם, ומדי פעם גם לעצור לרגע, ולדבר עם החברים בקבוצה על נושאים שאינם לימודיים. הלימוד המשותף צופן בחובו גם חסרונות: תלמידים שמשליטים את רצונם על אחרים, כאלה שמשתמטים מעבודה בחסות הקבוצה, ריבים, ומחלוקות. אבל כל אלה לא גורמים לנו לוותר על שיטת לימוד זו, אלא מהווים אתגרים, ומזמנים לנו אפשרות ללמד את תלמידינו איך מסתדרים זה עם זה, ויוצרים יצירה משותפת.
בעולם המבוגרים כיום כמעט ואין אפשרות לעבוד לבד, בלי חברים לצוות. זאת ועוד, יכולת עבודה בצוות מגוון נחשבת לאחד הכישורים החשובים ביותר בעולם העבודה אליו אנו מכינים את תלמידינו, כמעט לפי כל ארגון בין-לאומי לחינוך. כלומר, שיטת הוראה זו, לא רק שמוצאת חן בעיני רוב התלמידים, אלא גם מכינה אותם לחיים.

ללמד בשפה שלהם – תלמידים כיום מדברים "מחשבית" וחיים חלק מחייהם בתוך עולם הסמארטפון. אפשר להילחם בכך, או להתעלם מכך, אבל אנחנו בוחרים לנסות ולהיעזר בשפה החדשה הזו, שכל כך זרה לחלק מהמורים, כדי להפוך את הלמידה למעניינת יותר. לכן חלק משיעורינו הם שיעורים מתוקשבים, והטלפון משמש אצלנו כאחד מהעזרים הלימודיים.
כמובן שגם כאן יש קשיים. מה עושים עם תלמידים שבמקום ללמוד מנצלים את הטלפון כדי להימלט מן השיעור? ומה עושים כשהטלפון והמחשב הופכים לכלי להטרדה ולהטחת עלבונות בחברים? איננו מתעלמים מסכנות אלו, אבל אנחנו מתייחסים אליהן כאל הזדמנות לחנך להתנהגות נכונה, ולדעתנו אנחנו מצליחים.

כל תלמיד הוא שונה – קשה להכין תוכנית לימודים שונה לכל תלמיד, אבל אפשר ליצור תוכנית שתאפשר שונות בזמן השיעורים ובמטלות שהתלמידים מבצעים. אנחנו משתדלים להכיר את התלמידים באופן מעמיק וזריז ככל האפשר, ולקדם כל תלמיד בהתאם לעצמו, ולא בהשוואה לחבריו. העובדה שאין לנו ציונים מספריים מאד מקלה על כך, אבל אינה מספיקה. עידוד בלתי פוסק גם לתלמידים שמתקדמים לאט, והדגשת כל צעד קטן, עושים את העבודה, ומביאים גם תלמידים שאינם מצטיינים להישגים יפים, ובעיקר להרגשת סיפוק והנאה מתהליך הלימוד.

כל תלמיד רוצה להצליח – זוהי הנחת יסוד שלאורה אנחנו מלמדים. מה שנדרש מאתנו המורים הוא לעזור לתלמידים לגלות את הדרך להצלחה, לעודד אותם לאורך הדרך, ולאפשר להם גם להיכשל מדי פעם בידיעה שמכל נפילה אפשר להתרומם וללמוד.

קשר – כל הדרכים השונות שבאמצעותן אנו מנסים ליצור למידה טובה יותר לא היו מצליחות אלמלא קיימנו קשר טוב עם תלמידינו. קשר שמתבטא בהיכרות עם התלמידים, בניסיון לראות כל תלמיד בתחילת השיעור, להבחין בכך שהוא עצוב או שהיא מוטרדת, ולהתעניין בשלומם. קשר טוב פירושו לאפשר לעצמנו מדי פעם לסטות מהשיעור שתכננו, כיון שרוב התלמידים שמחים בגלל ניצחון שניצחו כיתה אחרת בהפסקה, או כועסים בגלל מבחן קשה שהיה להם בשיעור הקודם.
לא קל לשמור על קשר כזה, בעיקר לא כשמלמדים עשרות או מאות תלמידים מדי שבוע, אבל בלעדיו לא יהיה לנו לימוד משמעותי.

תוכנית בונים עולם בבית ספר קציר אינה תוכנית מושלמת. בשיעורינו יש תלמידים שאינם לומדים כפי שהיינו רוצים, אבל בתום השנה השנייה אנחנו בטוחים שתלמידינו לומדים לא פחות טוב מאשר בשיעורים אחרים, והם עושים זאת ללא מבחנים ובחנים, ללא שיעורי בית וללא ציונים מספריים שניתנים על ידי המורים.

רוצים לדעת עוד על התוכנית, להגיע אלינו להתרשם מהעשייה? אתם מוזמנים להשאיר את כתובת המייל שלכם בתגובות ואנחנו ניצור עמכם קשר.