להקשיב לשטח
מאת: אורלי בן דוד
אני ב״מוֹד״ התרגשות
אני יושבת במשרד הלבן שלי, השמש צובעת את הקירות בגוני זהב. אני מנהלת שיווק ופיתוח בעמותה חברתית. תפקידי לעדכן את אתר העמותה והרשתות החברתיות ולהיות בקשר עם מובילים חברתיים. יום רודף יום. אני טובה בעבודה שלי, יכולה לבצע אותה ביד אחת קשורה מאחורי הגב. אך האם זה מה שאני רוצה? אני שואלת את עצמי. זה מה שאני רוצה להשאיר בעולם? אני רוצה לגרום לשינוי, אני רוצה לעשות משהו משמעותי. לשנות חיים של מישהו, לגעת באנשים.
הוראה!
איך לא חשבתי על כך לפני כן? אני אקדמאית, יש לי ידע נרחב כמעט בכל דבר ונושא. אני קוראת המון, אני מרבה להרצות בכנסים רפואיים וטכנולוגיים, אני טובה בעמידה מול קהל, ואין לי פחד במה. אני מעולה בהדרכה. אני אהיה המורה המושלמת! אני אשנה חיים של אנשים. יעריצו אותי. אני אעבוד עם אוכלוסיות שבאמת צריכות אותי. אני אתרום, אני...
אני ב"מֹוד" הישרדות
בהישרדות כמו בהישרדות, חייבים להיות חזקים ולראות רק את המטרה הסופית בעיניים. אבל ב"הישרדות" המנצח לוקח מיליון שקל. ופה? מה לוקחים פה המורות ומורים המנצחים?
שאלות נוספות מתחילות לעלות; למה מתחילים ללמוד בשמונה בבוקר? מי החליט שזו שעה שפויה? כל חיי עבדתי בהייטק. לפני השעה תשע חתול מת לא היה מסתובב במשרדים. האם אפשר ללמוד בשעה שמונה? אולי. אבל האם מישהו יכול ללמד בשעה שמונה?
ועוד שאלה: למה בשם כל השדים החלטתי בגיל ארבעים על לימודי הוראה? אני? מורה? הדמות הזאת שרוב הילדים מקווים בכל בוקר שאולי היום היא לא תבוא? הדמות הזאת שפעם חשבתי שלא הצליחה למצוא שום מקצוע ראוי בחיים, אז היא נעשתה מורה.
אני?
מורה?
באמת?
אני ב״מוֹד״ התפכחות
הם בכלל לא צריכים אותי החבר'ה האלה בשרון, בשכונה היוקרתית הזאת, בעיר היוקרתית הזאת. אם המורים גרועים מקסימום הם יוסיפו לרשימת המורים הפרטיים מורה נוספת. הם לא ממש צריכים אותי. אני לא אשנה פה חיים של אף אחד. רק את החיים שלי שיניתי, ואני כבר בכלל לא בטוחה שהייתי צריכה לעשות את זה.
הצעדים הראשונים
אני צריכה להעלות ילדים לוועדות פדגוגיות. מה הן ועדות פדגוגיות למען השם? ולמה להעלות לשם ילדים נשמע כמו להעלות אותם למשפט? ואיך זה דורש כל כך הרבה הכנה?
אני לא ממש מכירה את הילדים. אני עדיין מחכה שיגיע המבוגר האחראי ויחליף אותי. איך זוכרים 32 שמות של ילדים? לא זוכרים. שבוע אחרי פתיחת הלימודים היועצת שואלת אותי על אריאל. אני בוהה בה.
"אריאל שיימן?" היא מנסה שוב. כלום.
נאדא. אני מנסה נואשות להיזכר בשמות הילדים בכיתה. מי זה אריאל?
"אין לי אריאל", אני עונה. מקווה שתרד ממני.
"לא יכול להיות", היא לא מרפה. "נו, אריאל הילד הבלונדיני".
כן, זה ״עוזר״... יש לי ארבעה כאלו בלונדינים...
וההורים? כן ההורים. אנחנו דור כזה של הורים מכילים, מעורבים, אכפתיים, מסורים, מרחפים מעל. הורות הליקופטר ממש. אז אם הילדים מתלוננים על משהו, כל דבר, פונים ישירות למורה. ועל אילו דברים פונים? על הכול: נדב אומר שהוא לא אוהב הפסקות כי אז אף אחד לא מדבר איתו או משחק איתו; אמיר לא מישיר מבט לאף אחד; ירון עבר סוג של התעללות מינית בילדות; ולמאיה אין אימא בבית זה חודשיים כי אחיה הפג נאבק על חייו; וגם דברים יותר קטנים לכאורה – ללילך אין חברות שגרות לידה וקשה לה; יש ילדות שלא מסכימות שרווית תלווה אותן הביתה; לדנה יש רק שתי חברות בכיתה, והיא רוצה שעוד ילדות יהיו חברות שלה...
מה אני אמורה לעשות עם הכל בעצם?! אני מנסה להגיד לעצמי שכל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן...
אני שוב ב״מוֹד״ הישרדות
אני קמה בחמש בבוקר להכין מערכי שיעור, אחרי שישבתי בלילה להכין מטלות לימודיות שונות. אני אוספת שתי ילדות קטנות ומתוקות מהגן, משתדלת להחזיק מעמד עד שה"חצי השני" מגיע, ובין לבין מנסה לבדוק מבחנים, להשלים מטלות לימודיות נוספות, להכין ימי פעילות, לדבר עם הורים, לנסות להבין מתי יום המשפחה בגן ונשארת עם רגשי אשם נוראיים כשאני מבינה שאני לא אוכל להגיע אליו. איך אפשר להיות אימא מסורה לשתיים כשיש עוד 32 שזקוקים לי?
אין ארוחות ערב עם חברים, אין בתי קפה. אין טיולים בכיף עם המשפחה בשבת, אין לשבת עם הבעל על כוס קפה. יש בעיקר מה מלמדים? איך מלמדים? מה החומר שצריך להעביר? איך בונים תכנית שבועית? עם מי מתייעצים? המורות החדשות, כלומר אנחנו, מהוות שני שלישים מהצוות ולומדות תוך כדי תנועה.
אני מרימה עיניים לרגע מההישרדות שלי... הנה טליה, עם השיער הכי אדום שראיתי ועם החיוך המתוק שלה; הנה ירון שלי, שעבר לא מעט אבל תמיד יושב במקום בשקט כשאני מגיעה, הספר שלו כבר פתוח והוא קורא; הנה אריאל, הו אריאל המתוקה שלי, אני מוכנה שהיא תהיה ילדתי השלישית, כפתור מתוקון שכמותה; הנה שקד - אני לא סובלת אותו, תמיד חושב שהוא יודע הכול. לנשום עמוק, להיזכר במה שאמרה לנו אורנה בקורס של הוראה לפרט: "בכל תלמיד יש משהו טוב". בינתיים אני לא מוצאת, אבל אני אמשיך לחפש...
אני נושמת לפעמים
בחשבון התוויתי את הדרך לחודשיים הקרובים לכל הכיתה, הכנתי דפי פעילות ייעודיים לאלו שמתקשים ולאלו שדוהרים קדימה. ככה אני שומרת את רוב הכיתה במסלול אחד. זה הרבה יותר קל ממה שחשבתי. ובשפה יש לי לוח עבודה מסודר עד סוף השנה.
המערכת השבועית שעבדתי עליה בכל פעם שלוש שעות לוקחת לי עכשיו חצי שעה גג כי אני יודעת מה אני רוצה ללמד, מה הנושא ומה הפעילות. אני יודעת מה הן המטרות שלי, לאן אני רוצה לקדם את העדר הקטן שלי, איפה נמצאים כרי הדשא הרכים ביותר ואיפה מקורות המים. אני יודעת אילו טלאים אני אצטרך להרים בידיים ולהביא למעיין, אני יודעת מי מהם ירוץ קדימה. אני יכולה לראות את הפרצוף של אבישי "אוף, עוד פעם טקסט סיפורי"; אני יכולה לשמוע את קריאת הצהלה של דור, "יש! היום לומדים הנדסה". אני כבר יודעת איך הם יגיבו, איך אני אגיב. הם כבר חלק ממני.
אהבה
אני כבר לא מחבבת רק חלק מהם. אני אוהבת אותם. כל אחד ואחת מהם. כל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד. גם שקד. הכנתי לו דפי עבודה מתקדמים בחשבון, והוא בא לבקש ממני עזרה - בפעם הראשונה. הוא כזה חמוד, הוא בסך הכול בן שמונה, מה רציתי מחייו.
הערכה
נציגת ועד ההורים מתקשרת בפסח להגיד חג שמח. אני מקבלת את מתנת הפסח הכי טובה שיכולתי לייחל לה: כל ההורים בכיתה, היא מוסרת, מעריכים אותי ומבקשים מאוד שאשאר גם בשנה הבאה. מכיתה מפולגת, מפוררת חברתית, לא פנויה רגשית ללמידה, עם בעיות חברתיות ולימודיות קשות, היא מספרת, הבאתי אותם למצב של כיתה מגובשת, העורכת יחד טיולים ופיקניקים; כיתה המשיגה את הציונים הטובים ביותר בשכבה.
הילדים מספרים לי בעיניים נוצצות איך הפיתרונות שהצעתי לבעיות הכתיבה עובדים, והם כבר מבינים מה הם כתבו. הילדים שלא הצביעו בעבר משתתפים היום בשיעורים. הילדים שלא היו להם חברים מצאו כמה... ומאיה? אימא שלה כבר חזרה הביתה עם אחיה והיא כבר מחייכת יותר. עדיין עצורה אבל מתחילה להיפתח כמו פרח, בכל יום עוד קצת.
ואני? גם אני השתניתי לי השנה. אני כבר לא מפחדת כשהורים מתקשרים, אני גם לא מפחדת להגיד שעכשיו אני לא יכולה ומצטערת ונדבר מאוחר יותר. אני יודעת שאם אמשיך עם הילדים הללו וגם אם אתחיל מחדש עם ילדים אחרים, אני מורה טובה. אני מרגישה שהוטלתי למים הסוערים כמעט ללא מציל וללא חגורת הצלה ולמדתי לשחות לבד, והפכתי למורה טובה יותר בזכות המאמץ שלי. בלעתי הרבה מים מלוחים, אבל עכשיו אני שוחה בביטחון כמעט מלא.
אני יכולה לומר בכנות שעכשיו אני ב״מוֹד״ למידה. ״מוֹד״ ההישרדות כבר מאחוריי!
הסיפור נכתב על ידי אורלי בן דוד והתפרסם לראשונה במסגרת התחרות הארצית של משרד החינוך לסיפורי סטאז'רים ומורים חדש, תשע"ה, שם הוא זכה במקום הראשון.
