שלושה סיפורים שמוכיחים שמה שאתם חושבים על התלמידים שלכם יתגשם

ג'ורג' ברנרד דנציג, סטודנט בשנתו הראשונה באוניברסיטת ברקלי, נכנס באיחור משמעותי לשיעור סטטיסטיקה אצל פרופסור נימן. על הלוח כתובות שתי בעיות, במקום בו בדרך כלל כתובות המשימות לשיעורי הבית. הוא מעתיק אותן למחברתו, ובימים הקרובים עובד על שיעורי הבית החדשים. הבעיות הן שתי נוסחאות שיש להוכיח – דבר שהם עושים פעמים רבות בשיעורים. אך עם זאת, הבעיות הללו די קשות, וג'ורג' מניח שהדבר מסמן עליה ברמה לקראת המבחן הקרב. לבסוף, הוא מצליח לפתור את הבעיות, כמה שעות אחרי מועד הגשת שיעורי הבית הקבוע בקורס. הוא רץ בשעת ערב למשרדו של פרופסור נימן על מנת להגיש את התרגיל.

לשמחתו הרבה, ג'ורג' תופס את הפרופסור בדיוק ביציאה ממשרדו. ג'ורג' מתנצל עמוקות על כך שאיחר בהגשת שיעורי הבית, והפרופסור, שלא כל כך בטוח מתי לאחרונה הוא נתן שיעורי בית לסטודנטים, כבר רגיל לכך שסטודנטים מאחרים בהגשת מטלות הבית. הפרופסור פשוט מבקש מג'ורג' שיניח בזריזות את השיעורים על שולחנו ויצא. השולחן מכוסה בעבודות של תלמידים, וג'ורג' חושש שהוא לעולם לא יקבל משוב על שיעורי הבית שלו, אבל בעיקר שמח שהפרופסור איפשר לו להגיש את השיעורים באיחור, זורק את המסמך על השולחן ויוצא במהירות מהמשרד.

שישה שבועות לאחר מכן, ביום ראשון בשעה שמונה בבוקר, פרופסור נימן מגיע לביתו של ג'ורג'. הוא דופק בדלת בחוזקה, וג'ורג' פותח את הדלת מבוהל, לא מבין מה קורה, בפיג'מה. פרופסור נימן נכנס לבית בצהלות לא ברורות: "כתבתי הקדמה לעבודה שלך! רק תאשר אותה ונשלח את זה כבר מחר לפרסום!" מדי פעם הוא גם מוסיף וממלמל "זה מבריק! מבריק!" רק כדי להפוך את כל העניין לתמוה יותר. ג'ורג' מניח, באופן הגיוני למדי, שדעתו של הפרופסור השתבשה עליו, ומזמין אותו, במבוכה מסוימת, להיכנס, לשתות קפה ולשוחח. לאחר שהוא מגיש לפרופסור את הקפה, ג'ורג' בוחן את הדפים שהפרופסור מתעקש לתקוע בידיו. מבין שורות המלל שכתב הפרופסור, הוא קולט את הבעיות משיעורי הבית שחשב שכבר לא יקבל עליהן משוב לעולם.

לאט לאט, מתוך שיחה מבלבלת לשני הצדדים – מגלים ג'ורג' ופרופסור נימן מה התרחש: פרופסור נימן דיבר בשיעור אליו איחר ג'ורג' על שתי בעיות שאף מתמטיקאי לא הצליח לפתור לפני כן. אלו הן שתי נוסחאות סטטיסטיות שמעולם לא הצליחו להוכיחן, ופרופסור נימן נימק בשיעור מדוע איש לא הצליח עד כה בהוכחתן, תוך שהוא מראה ניסיונות כושלים של מתמטיקאים נודעים. הוא מילא את הלוח בנוסחאות רבות שבאמצעותן ניסו גדולי התחום להוכיח את הנוסחאות, עד שלא נשאר בלוח כלל מקום. כך, כאשר סטודנט ביקש שיחזור על הנוסחאות המקוריות – הוא רשם אותן במקום המיועד בדרך כלל לשיעורי הבית (אותם הוא לא נתן באותו השבוע, על מנת שהסטודנטים יתחילו להתכונן למבחן המתקרב).

ג'ורג' נכנס לכיתה כמה דקות אחרי שפרופסור נימן עבר נושא, וראה את שתי הבעיות שאיש לא הצליח לפתור כתובות על הלוח, במקום הרגיל של שיעורי הבית. הוא לא ידע שמדובר ב"בעיות לא פתורות", שמתמטיקאים דגולים וידועים ניסו ולא הצליחו לפתור, ולכן הניח שאלו הם השיעורים. מבחינתו, לא היה שום דבר מיוחד בבעיות, מלבד שהיו קצת יותר קשות מהבעיות הרגילות בכיתה, והוא הצליח לפתור אותן.

עבודת התזה של ג'ורג', דרך אגב, לקחה לו פחות משעה נוספת של עבודה. לדבריו – יום אחד הוא שאל את הפרופסור על מה לדעתו עליו לכתוב את התזה שלו, ופרופסור ניימן ייעץ לו פשוט לכתוב הקדמה נוספת בעצמו לאחת הבעיות שפתר, ולהגיש אותה כתזה. 

האם ג'ורג' היה חכם יותר ובקיא יותר בחומר הלימוד מאשר חבריו לכיתה או המרצה שלו? לא בטוח

כ-30 שנים לאחר מכן, בשנת 1968, חוקר בשם רוזנטל ביצע מבחן אינטיליגנציה לשכבת כיתה ו', רגע לפני תחילת שנת הלימודים. את תוצאות המבחנים הוא שמר חסויות, אך העביר למורים בכיתות רשימה של תלמידים שהוא בחר באופן אקראי, וסיפר למורים שהתלמידים ברשימה הנם תלמידים מחוננים "שפורחים מאוחר", ושהיכולות הגבוהות שלהם ככל הנראה יפרצו השנה. לתלמידים שנבחרו אקראית כמובן שלא היה דבר במשותף, ומרביתם המכריעה לא היו מחוננים. עם זאת, בסיום השנה – התלמידים שהופיעו ברשימות ה"מחוננים הפורחים מאוחר" התקדמו הרבה מעבר לתלמידים האחרים בכיתותיהם, המורות היללו אותם והתקשו מאוד להאמין שהתלמידים אינם מחוננים באמת.

הסיפור של ג'ורג', פרופסור נימן ושתי הבעיות שאיש לא הצליח לפתור לפני כן, כמו גם הסיפור על תלמידי כיתה ו' הרגילים שהפכו ל"מחוננים בין לילה", מדגימים תופעה רחבה, שזכתה למגוון שמות לאורך השנים: נבואות שמגשימות את עצמן, אישוש הסטריאוטיפ, אפקט פיגמליון, אפקט רוזנטל, אפקט פיגמליון בכיתה, ועוד – אינספור שמות ניתנו לקבוצת התופעות במסגרתה אנו מגשימים את הציפיות של האחרים או את הציפיות של עצמנו – לטובה ולרעה.

השפעתם של מורים באמצעות "נבואות שמגשימות עצמם" או "אפקט פיגמליון" היא עצומה, ויכולה לקדם תלמידים בצורה מופלאה, כפי שניתן לראות במחקר של רוזנטל, שהוביל לכך שתלמידים שלא היו מחוננים הצליחו להתקדם בשנה אחת הרבה מעבר לכל חבריהם לכיתה, רק בשל האמונה של מורתם כי הם מחוננים. אך לכל מטבע שני צדדים, וניתן לראות בקלות כי כפי שהציפיות החיוביות של המורים משפיעות על התלמידים לטובה, כך ציפיות שליליות, או לא גבוהות מספיק, מגבילות את התלמידים.

דוגמא לכך היא מחקר שהתפרסם ב-2015 ובוצע על ידי פרופ' ויקטור לביא וד"ר אדית זנד. החוקרים מצאו שבנות קיבלו ציונים גבוהים יותר מבנים במבחנים במתמטיקה, כאשר המבחן היה אנונימי, אבל ברגע שהמבחן היה מבחן שמי – בנים קיבלו ציונים גבוהים יותר מבנות. החוקרים הסיקו מהמחקר כי בכל הנוגע ללימודי מתמטיקה, תלמידות מקבלות לעיתים קרובות עידוד שלילי מהמורים, והבנים – עידוד חיובי, והיחס הזה משפיע מאוד על ההישגים והמוכנות להשקיע ולהמשיך ללמוד את המקצוע. במילותיו של פרופ' לביא: "הממצא הכי חשוב במחקר הוא שהדעות הקדומות שמחזיקים מורים משפיעות על הבחירות המקצועיות שהתלמידים מקבלים בעתיד ועל הסיכוי שלהם לבחור במקצועות המדע בבית הספר שנים קדימה".

לא תמיד אנחנו חושבים על כך, אבל מורים קובעים במידה רבה את האמונה של הילד בעצמו, משפיעים באופן משמעותי על הערך העצמי שלו ומעצבים את ההבנה שלו ושל סביבתו לגבי מה אפשרי מבחינתו ומה לא אפשרי. ההבנה הזאת יכולה להיות מפחידה, אבל יש בה גם תקווה גדולה – כשמורה מאמינה שתלמידיה יכולים להגיע רחוק, והיא ומעבירה להם את המסר הזה בצורה קבועה, תוך תמיכה בהתקדמותם – רק השמיים הם הגבול.

השפעת הדעה של המורה על התקדמות התלמיד היא גבוהה בכל מקרה, אך היא גדלה ככל שהתלמיד מגיע מרקע סוציואקונומי נמוך יותר, ממוצא שהינו מיעוט, וכן – בקרב בנות בכל הנוגע למתמטיקה, מדעי המחשב ומדעים.

מתוך כך, על מורים לפעול בשני ערוצים שונים – בערוץ הראשון עליהם לנסות לערער שוב ושוב על כל אמונה שתלמידים לא יכולים, לא מספיק טובים, ועלולים להיכשל במשימה מסוימת. על המורים אף לערער על תפיסת היכולת של התלמידים שגיבשו לעצמם, הקשורה לגיל ולידע, כי כפי שניתן לראות מהדוגמא של ג'ורג' - לעיתים אנחנו לא מודעים למה התלמידים שלנו מסוגלים כלל. באותו הערוץ עליהם גם לנסות להרחיק מהתלמידים מסרים שמרמזים על חוסר הצלחה או יכולת.

בערוץ הפעולה השני יש לחפש עדויות לכך שהתלמידים יכולים, להאמין בהם ללא סייג, גם אם הם לא מאמינים בעצמם, לשדר להם שהם יכולים, לנסות לאתגר את היכולת שלהם גם מעבר למה שהמורה מאמין/ה שהתלמידים יכולים, ליצור עבור התלמידים הזדמנויות לחוות הצלחות ולחשוף אותם לסיפורים כמו אלו שהובאו לעיל, שיוכיחו להם שהם יכולים להגיע לכל מקום, אם רק יאמינו בכך ויפעלו בכיוון זה.

ובמילותיו של ג'ורג': "כאשר אנשים חופשיים מהמגבלות שהם ואחרים מאמינים שקיימות – הסיכוי שלהם לעשות את הבלתי יאמן גבוה בהרבה".

אם אתם רוצים להרחיב בנושא ולהבין כיצד ניתן ליישם אותו בכיתה, אני ממליצה בחום לקרוא שתי כתבות שהיוו ההשראה לכתיבת הכתבה הזו: תנו להם משימות קשות מדי של יובל נבו ו-אז מי אנחנו בעצם? שוטרים או חלבנים? של "עיניים בגב".

קצת ביבליוגרפיה

"An Interview of George B. Dantzig: The Father of Linear Programming." College Mathematics Journal.   Volume 17, Number 4; 1986   (pp. 293-314).

Merton, Robert K. (1948), "The Self Fulfilling Prophecy", Antioch Review, 8 (2 (Summer))

Pearce, Jeremy.   "George B. Dantzig Dies at 90." The New York Times.   23 May 2005.

Rosenthal, Robert; Jacobson, Lenore (1992). Pygmalion in the classroom (Expanded ed.). New York: Irvington.

*אני מודה ליובל נבו ולאלינה קולטון על כך שקראו כתבה זו וסייעו בעריכתה.