נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
מערכת החינוך עושה את מרב המאמצים לקדם ולפתח שיטות הוראה, תכניות לימודים, דרכי הערכה, שילוב טכנולוגיות וקידמה. במקביל, תכניות מגוונות לפיתוח אקלים מיטבי צצות חדשות לבקרים. מדברים על ערכים רבים כמו כבוד, אחריות, כלים לניהול קונפליקטים, ורבות הפעמים בהן ישנה תחושה כי דיבורים לחוד ומעשים לחוד. השאלה המרכזית שחוזרת ונשאלת כיצד אנו אנשי החינוך יכולים להדגים את אותם ערכים בשיח היומיומי ולא רק לדבר עליהם?
במקרים רבים אנשי חינוך, הורים ותלמידים חשים תחושות קשות של סיטואציות אלימות בשיח הבין אישי ללא כבוד, אחריות, הגינות וכדומה. שיח שבו כל צד מתבצר בעמדתו, כל אחד צודק בדרכו ולעיתים קיימת תחושה שלא ניתן לגשר על פערים. אז איך הופכים את תחושת העוינות לתחושת שותפות? איך הופכים את חילופי האשמות לשיח המקדם להצלחות? איך רותמים את ה"מתנגדים" ומשחררים את השיח מ"משחק התפקידים"? ובקיצור - איך הופכים את התקשורת הבין אישית ליעילה ומועילה לכל הצדדים? הגיע הזמן לקדם שיח חינוכי המדגים את הערכים והכוונות שלנו באופן יומיומי ומעשי. בכתבה זו אנסה להדגים שיח חינוכי בעזרתו ניתן לנהל שיח יעיל, מקרב, בונה ומקדם.
השינוי מתחיל מבפנים
עופר (שם בדוי) תלמיד כיתתי היה מעורב במקרה של אלימות פיזית במהלך ההפסקה. הרגשתי מחויבות אישית ומקצועית לתת מענה למקרה וערכתי בירור בין התלמידים שהיו שותפים במקרה. בשעות אחר הצהריים התקשרה אליי אמו של עופר בטענה תקיפה כי לא מקובל עליה שהחלטתי להוציא את בנה לבירור על חשבון שיעור מתמטיקה. אחסוך מכם את תחושת הזעם ששטפה את השיחה מצידה, אבל תוכלו לדמיין בעצמכם. באינסטינקט הראשוני כבר רצו לי המשפטים הבאים באופן אוטומטי בראש: "מה האמא הזו חושבת לעצמה? מה חשוב לה יותר ערכים או לימודים? ולמה היא פונה אליי בתוקפנות כשהבן שלה הוא זה שהיה מעורב באירוע אלים?". עצרתי את עצמי מלהגיב. ובחרתי להקשיב. בחרתי לראות בשיח כזה הזדמנות ליצירת חיבור קשר אישי – בחרתי לראות את האמא ולנסות לזהות מה המצוקה שיושבת על ליבה.
האינסטינקט הראשוני שלנו הוא להגיב לסיטואציה כזו בדומה לאינסטינקט כמעט הישרדותי – במצבים של איום או סכנה: תקיפה, בריחה, קפאון. להצדיק את עצמנו ולמצוא את כל הסיבות לכך תוך חיזוק הטענה שהאחר טועה. אנחנו לעיתים נמצאים בתוך סיטואציה ונפגעת ממנה כל כך עד כדי כך שקשה לנו לראות את הצרכים של האחר שלעיתים מתבטאים בזעקה, בהטחת האשמות חוזרות וכו' בחרתי לנהל השיח הזה ולא להגיב באופן אינסטינקטיבי - בחרתי להקשיב. בין השורות השתרבב הכאב של האמא שאותו ניסיתי לזהות. הפעם הוא היה ברור ולא בין השורות. האם אמרה "את יודעת שישבתי עם הבן שלי בשבוע שעבר חמש שעות להשלים את כל העבודות מתחילת שנה ואת בכלל לא התייחסת?". הנה, הרגע לו חיכיתי, אני קוראת לזה "רגע הקסם" – אותו רגע בו אני מזהה את הכאב שמתבטא לעיתים קרובות בהתנהגות. כן גם אצל מבוגרים כמו אצל הילדים. בזיהוי ההזדמנות הזו אני ממש רואה נקודת מפתח ליצירת השיח. שמעתי בין השורות את הכאב אותו הרגישה כי לא ראו את הבן שלה, ולא ראו אותה לאחר ההשקעה הממוקדת שעשו. והבנתי שהשיחה שהתחילה בנושא אחד היתה הזדמנות עבורה לבטא כאב שיושב על עניין אחר, כאב שהצטבר. סיימתי בהנהוני הסכמה את שיחת הטלפון וחיכיתי ליום למחרת. ניגשתי לעופר ואמרתי "שמחתי לשמוע שישבת עם אמך להשלים את כל המטלות. אני גאה בך מאוד על הדרך שעשיתם יחד ועל המאמץ המשותף!". מיד זיהיתי איך הילד מתמלא גאווה ושמחה "עכשיו אמא תהיה גאה בי ותהיה גאה גם בעצמה". ראיתי איך הצורך בתחושת ביטחון, הצורך שיראו אותו, שהוא לא שקוף, התממש ברגע אחד של קסם. בנושא האלימות יכולתי לטפל במלוא ההקשבה מצדו של הילד לאחר שהתמלא הצורך הרגשי שלו וזה הורגש גם בשיתוף הפעולה מצד אמו.
גם אתם וודאי יכולים ויכולות להיזכר באינספור מקרים כאלו המתרחשים מדי יום במציאות הבית ספרית. לעיתים קשה להבחין כי עומדת בפנינו הזדמנות ליצירת שיח. מקרה זה הוא דוגמה כיצד השפה בה אנו משתמשים היא המפתח לניהול שיח בין אישי.
תקשורת מקרבת
המקרה שתיארתי לעיל מתאר דוגמה ליישום בגישה של תקשורת חיובית הנקראת גם תקשורת לא-אלימה או תקשורת מקרבת. אחת הפרקטיקות של הגישה הידועות היא שפת הג'ירף, אשר פותחה בשנות ה-60 על ידי מארשל רוזנברג, והיא מנגישה את השפה החיובית עבור ילדים צעירים להתמודדות עם קונפליקטים חברתיים. הגישה משמשת לפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים, ומאפשרת שינוי לטובה במערכות יחסים והעמקת החיבור, האמון, והיעילות במילוי הצרכים של כל הצדדים, באמצעות המודל היישומי-מעשי שלה כאשר השיח מתרחש בשלושה מעגלים אישי, בין אישי ומערכתי.
הנחות היסוד של הגישה
אז כיצד נוכל להשתמש בכלים של הגישה בניהול כיתה? בתקשורת מול הורים או מורים, לקדם תרבות מערכתית של הקשבה מעבר למילים, ולאמץ את התקשורת המקרבת כגישה לחיים?
4 השלבים במודל תקשורת מקרבת
1. תצפית נקייה – לתאר את הסיטואציה ללא שיפוטיות וביקורת. תצפית נקייה מתקיימת רק בעזרת החושים: מה ראית? מה שמעת? תצפית נטולת פרשנות. במקום לומר "למה חטפת לעדי את העיפרון?", משפט המכיל בתוכו שיפוט על המעשה, אפשר לומר "רצית את העיפרון של עדי?".
2. רגש – תיאור הרגש מאפשר לקחת שליטה עליו ולנהל את ההתנהגות אחריו. במקום לומר "מי התחיל להרביץ?", משפט המוביל להאשמות הדדיות, אפשר לומר "אני מבינה שכעסת מאוד על דני״. ישלהבדיל בין רגש למחשבה שמוביל לעיתים לחילופי האשמות ועל כן עלינו לזהות את הרגש ולבטא אותו במילים.
3. צורך – הקונפליקט מתחיל כאשר יש התנגשות של צרכים שלא מתמלאים. עלינו כמחנכים לעזור לתלמידים ולתלמידות לזהות את הצרכים שלהם ושל האחר ולתאר אותם במילים. במקום "זהבה, למה את צועקת בכיתה? אני מבקשת שקט!", אפשר להגיד "זהבה אני רואה שאת רוצה מאוד לדבר אבקש שתמתיני שחברך לכיתה יסיים את דברו, ונוכל להקשיב לך".
4. בקשה - ככל שנשמיע את הבקשות שלנו מתוך הצורך והרגש שלנו יש סיכוי גבוה שהן יתממשו מתוך הצורך של האחר לנתינה. בקשה אישית וברורה, משקפת את מחויבות המורה לתלמיד ומאלצת אותו להתחייב למטרות שלו. במקום לומר "נמאס לי לשמוע את התירוצים שלך, בשיעור הבא אתה לא תיכנס בלי שאראה שהכנת את כל שיעורי הבית", אפשר לומר "אני מבינה שקשה לך בהכנת שיעורי הבית, חשוב לי למצוא דרך לעזור לך, בכדי שתוכל להגיע מוכן לשיעור. אם אתה נתקל בבעיה או באתגר שאתה לא מצליח לפתור לבד תכין שאלות לקראת השיעור וכך יהיה ניתן לקדם אותך בנושאים שלא ברורים לך".
