הלחישה במערה: שינוי בחיי התלמידים יכול להתרחש כשאנו עצמנו מוכנים להשתנות

אנו, המורים, לומדים עם השנים, לזהות לפעמים את אותם רגעים מיוחדים, בהם משהו נוגע בחיים, פורט על איזה מיתר נסתר ומאפשר לשינוי להתרחש. בחדר המורים שמעתי לראשונה את הסיפור הבא, שמדגים זאת, וכתבתי אותו מתוך ההשראה שחשתי.

***

היה זה יום מושלם לטיול. יום חורף נעים וקריר, אך ללא גשם. הילדים, ילדי הכיתה הבוגרת, היו בדרכם לכנרת. ביום הראשון לטיול הם הגיעו למבדד בראש ההר, מקום התבודדות של הנזירות שחיות במקום.

הם נכנסו למערת התפילה העגולה החצובה בסלע. בשל האקוסטיקה המצוינת במקום, קיים נוהג, שכבר הפך למסורת – לשיר במקום המיוחד הזה. אחת הבנות התנדבה לשיר, נעמדה במרכז, וכאשר החלה לתת קולה בשיר, נאלמה דום ולא יכלה להמשיך.

על אחד מספסלי האבן, ישבו שתי מורות שליוו את הטיול. אחת מהן פנתה לחברתה ולחשה: "גם לי זה קרה בגיל שלה' כשעליתי לבמה לשיר בטקס, ומאז כבר עברו 40 שנה ולא חזרתי לשיר יותר".

המורה השנייה, מחנכת החבורה, קלטה את הרגע המשמעותי הזה באינסטינקטים שלה כמורה מזה שנים רבות, וביקשה מחברתה לספר זאת לכולם. המורה הסכימה לשתף את החברייה, דבר שעלה לה במאמץ פנימי גדול.

השתררה שתיקה. הסיפור חלחל פנימה.

התלמידה הבינה שזו הזדמנות חשובה עבורה ללמוד מניסיונם של אחרים, להרהיב עוז ולנסות שנית. היא חשה בתוכה קול פנימי שהתרה בה לבל תחכה 40 שנים עד שהמחסום יתמוסס. בעידוד כל הילדים והצוות, היא נעמדה במרכז המערה, אספה את כוחותיה ופצחה בשיר, אליו הצטרפו כולם, בתמיכה, תוך שהם חשים שהם עדים למשהו מיוחד שמתרחש.

השיר הסתיים, היו מחיאות כפיים ומילות חיזוק ופרגון. לפתע פנו שתי נערות בוגרות שליוו גם הן את הטיול למורה, זו שלא שרה כבר 40 שנה, ואמרו לה: "עכשיו תורך...". לאחר כמה קולות מחאה חלשלושים וחסרי סיכוי, והבנה שיש כאן שיעור עבורה ושהיא חייבת זאת לילדים ואף יותר מכך, לחייה שלה, היא אספה עצמה, ניגשה לאמצע המערה, ובעיניים דומעות החלה לשיר.

היה זה רגע משמעותי של ריפוי עמוק. חומות של הימנעות וחשש שנבנו עם השנים, קרסו בכמה דקות יקרות של רגישות ואנושיות. כל מי שנכח היה עד להתמוססות נטיפי הקרח שחיו בעמקי המערה הפנימית, משוועים לחום, חיבור וסליחה.

בסיכום הטיול כתב אחד הילדים שזה היה הרגע שבנה את הטיול.