להקשיב לשטח
מיכל מאוהבת בנועם, מיכל מאוהבת בנועם... זה התחיל עם קול אחד ופתאום הפך למין מקהלה קטנה של כמה ילדים. מיכל הסמיקה, ניסתה להתעלם וכשזה לא הועיל - הגיבה בזעם שרק ליבה את המקהלה המכעיסה. לא ברור מתי דברים התחילו להשתבש באופן מהותי. האם היו אלו התגובות הנזעמות של מיכל, שעודדו את החבורה להתגרות בה גם בהפסקות הבאות, או הרצון של גיא להנהיג בכל מחיר, גם אם זה כרוך בפגיעה בילדה אחרת. לפתע זה הפך לחרם. הבנות מחו והחרם הסתיים תוך כמה ימים, אבל הכאב נצרב, ומיכל, שלא הייתה "חיה חברתית" מטבעה, החלה לאבד את הכיוון. היא עשתה שוב ושוב דברים שפגעו בה חברתית, ולבסוף מצאה שהטלפון הנייד היה חברה היחיד בהפסקות וגם בבית.
חרם חברתי הוא אירוע טראומטי עבור הילד המוחרם וחוויה מזיקה לילדים המחרימים. הילד המוחרם עובר חוויה של דחייה, המעוררת בו תחושות קשות של בדידות, בושה ואשמה, ויכולה להותיר בו צלקות של פגיעה בדימוי העצמי ולפגוע בדרך בה הוא חווה ומקיים יחסים בינאישיים. לרוב, החרם מונהג על ידי ילד אחד או ילדים בודדים, כששאר הכיתה משתתפת או מסכימה בשתיקתה, בשל הרצון להיות חלק מהקבוצה. סביר להניח שהילד המוחרם לא יפנה למורה, מתוך חשש להיתפס כ"מלשן", דבר שלתחושתו יכול להחמיר את מצבו. כך גם לגבי ילדי הכיתה האחרים, שלא ירצו להסתכן בנידוי מהקבוצה.
מתוך כך, על המורים וההורים מוטלת האחריות לשים לב לכל סימן שיכול להעיד על קיומו של חרם, ולעצור אותו בכל האמצעים האפשריים, מוקדם ככל האפשר. ללא התערבות חיצונית, חרם חברתי יכול להימשך שנה ואפילו יותר, וככל שהוא נמשך זמן רב יותר, הנזק שנגרם לילד המוחרם גדול יותר.
למורה תפקיד מרכזי ומהותי בזיהוי החרם, וכן בטיפול בילד הנפגע, בילדים הפוגעים ובסיבות שהובילו לחרם, בשילוב כלל הגורמים הרלוונטיים, לטובת מניעה עתידית.
כיצד נמנע חרם - 4 צעדים בדרך
1. זיהוי
על מנת לזהות חרם, על המורה להכיר היטב את התלמידים בכיתה ולהיות קשוב/ה לסימנים שיכולים להעיד על קיומו של חרם:
2. הפסקת החרם
ברגע שזיהינו שמתקיים חרם, אפשר לפנות ליועצת או לפסיכולוגית של בית הספר, במטרה לגבש התערבות כיתתית, התערבות פרטנית עם מנהיגי החרם, ולספק תמיכה לילד המוחרם והכוונה להוריו. אפשר לפנות להורים של התלמידים מנהיגי החרם, במטרה ליצור איתם שיתוף פעולה לשינוי המצב. לבסוף, ההתנהגות של המורים כלפי הילד המוחרם במהלך השיעורים, משמעותית מאוד, שכן לדרך בה המורים מתייחסים אליו יש השפעה על האופן בו הוא נתפס בעיני הילדים. חשוב למצוא את החוזקות והכוחות של אותו ילד, ולהשתמש בהן על מנת לחזק את מעמדו בשיעורים עצמם. אם מדובר בילד שהתנהגותו מקשה בשיעורים מסיבה כזו או אחרת, חשוב להיות סובלניים במיוחד כלפיו ולהבין את מקור הקושי שלו. כך נוכל להפוך את הקושי למקור חוזק – למשל, אם מדובר בילד שמתקשה לשבת בשקט בכיתה, אפשר לתת לו משימות כגון מחיקת הלוח, הבאת ציוד מכיתות אחרות, וכדומה.
3. ואחרי שהתמודדנו עם החרם?
מתחילה עבודה חינוכית מעמיקה של המחנכת, שנועדה למניעת מקרים עתידיים של חרם כלפי ילדים אחרים. לצורך כך, חשוב לתכנן מהלכים והתערבויות עם ילדי הכיתה, עם הורי הילדים ועם צוות המורים הפוגש את הכיתה. זאת מתוך למידה והבנה מעמיקה של המצב החברתי, הכוחות המשפיעים מחוץ ומתוך חברת הילדים והמאפיינים האישיים של ילדים מסוימים. המחנכת מהווה את עמוד התווך של כל תהליך כזה, מכיוון שהיא זו שיכולה וצריכה לרכז את חינוך הכיתה. אך גם עמוד תווך זקוק לתמיכה ולכן היוועצות עם היועצת או הפסיכולוגית החינוכית באשר לאופן ההתערבות הכיתתי, יכולה מאוד להועיל.
4. בחינת מצבו של התלמיד שהוחרם והרקע לחרם
חרם יכול לקרות לכל ילד, ופעמים רבות הסיבה לכך אינה ברורה. עם זאת, חשוב לנסות להבין האם הילד שהוחרם סובל מקשיים חברתיים שפוגעים ביכולתו לקיים אינטראקציות חברתיות חיוביות. ראוי לחשוב על כל אחד מהילדים אשר היו מעורבים בחרם הנוכחי ולבדוק את האפשרות של תמיכה נוספת מחוץ למסגרת הבית ספרית. לעיתים הדרכת הורים בהחלט מספקת, אולם במקרים רבים קיים צורך של הילד בטיפול. כך למשל, ילד שמתקשה באינטראקציה חברתית, ייתכן שצריך תיקון לחוויות העבר ובניית מיומנויות חברתיות. במקרה כזה, ראוי לחשוב על ההבדלים בין טיפול פרטני לטיפול קבוצתי, כשאחד היתרונות הבולטים של קבוצה היא בכך שהיא מהווה מסגרת חברתית מבוקרת, בה מתנסה הילד באינטראקציה חיובית, אשר יכולה להוות תיקון לחוויות שעבר, במקביל לשכלול המיומנויות החברתיות הרלוונטיות לבני גילו.
לסיכום, מורות ומורים – חרם בכיתה שלכם הוא דבר מה שעליכם לפעול באופן אקטיבי על מנת למנוע, וכאשר קורה חרם למרות פעולות המניעה – אתם מהווים קו ההגנה המשמעותי והחשוב של הילד בבית הספר. התערבות שלכם במצב כזה יכולה, באמת ובתמים, להציל את חייו של התלמיד.
