בכובע מחנכת, בשמלת מורה מחליפה

את הקטע הבא כתבה סטודנטית שלי ג' (ביקשה להישאר בעילום שם) היא תיארה תהליך בו החליפה מחנכת כיתה שיצאה לחופשת לידה. התיאור כולל הכנות, חששות, קשיים וגם הצלחות. סיפור אופטימי ומלמד.

****

בחרתי להיות מורה, בחרתי לסיים שירות קבע ובחרתי להיות מורה. בחרתי להיות מורה כזו שתשפיע, תחנך, תלמד, תעצב ותתמוך. בחרתי פשוט להיות מורה כזו שבעוד 30 שנה התלמיד שלי יגיד לבנו שבבית הספר היסודי היתה לו מורה שלעולם לא ישכח…. רציתי להיות מורה, כזו שפותחת את השנה עם התלמידים וסוגרת את אותה השנה יחד איתם לאחר שחווינו יחד קושי, צחוק, בכי, כישלון, אכזבה, הצלחה... בחרתי.
התחלתי ללמוד, הצבתי לעצמי מטרה שבשנת הלימודים השנייה שלי כבר אעבוד כמחנכת במשרה מלאה. אך התכנית "השתבשה" בשל הריון לא מתוכנן (ונסיך קטן שהוא מתנה משמיים) ולכן נאלצתי לחשב מסלול מחדש ובסיום חופשת הלידה "הסתפקתי" בתפקיד של מורה מחליפה, ממלאת מקום, כזו שלא מתייחסים אליה, אלא ממלאת מקום של מחנכת כיתה ו' שיצאה לחופשת לידה באמצע השנה.

לפני כניסתי לתפקיד דאגו להזהיר אותי, להבהיר לי, להגיד לי ובעיקר להאיר את עיניי שכיתה ו' היא כיתה מאתגרת -  ו' בכל זאת. מדובר בתלמידים הנמצאים בשלב הביניים – בין היותם בוגרי בית הספר היסודי לבין המעבר לצעירי התיכון... אבל אני כהרגלי, איכשהו, תמיד מוצאת את עצמי בוחרת בדרך הקשה וכך היה.

זוכרים את כל מה שרציתי? אז בשונה ממחנכת או כל מורה שמתחילה את שנת הלימודים יחד עם התלמידים, אני הגעתי באמצע שנת הלימודים. דמיינו זאת, חודש פברואר, מעט לפני חופשות פסח, יום העצמאות, ל"ג בעומר ושבועות כאשר מיד אחריהן מתחילות ההכנות לטקס סוף השנה, כך ששגרת הלמידה אינה קבועה... ואני כפי שאני מכירה את עצמי, באתי ללמד, לחנך, הרי לא באתי להעביר את הזמן. איך אוכל לעשות זאת?
זה השלב שבו החלו התהיות, השאלות, ההרהורים והפחדים, כאשר העיסוק העיקרי שלי היה להביא את עצמי בזמן קצר לתוך סביבת למידה קיימת, הרי אני נכנסת לתפקיד חצי שנה לאחר תחילת שנת הלימודים ואני נכנסת לתוך מסגרת שנקבעה עבורי, סביבה קיימת, המושתתת על עקרונותיה של המחנכת - נורמות, כללים, ערכים וכולם של המחנכת, לא שלי, של מורה אחרת, לא שלי….
השאלה שהעסיקה אותי כל הזמן היא כיצד אני יכולה להביא את עצמי בפרק זמן כל כך קצר של ארבעה חודשים מורכבים ואת ה"אני מאמין" שלי לסביבה זו. אז חשבתי וחשבתי וחשבתי וכמו כל איש קבע מתוכנת בניתי תכנית הבנויה משני שלבים, כאשר השלב הראשון הוא שלב ההכנה המקדימה, והשלב השני הוא העבודה בפועל.

בשלב הראשון הכנתי פעילות למפגש הראשון עם הכיתה, קיימתי מס' פגישות עם המחנכת לפני כניסתי לתפקיד (בכדי לקבל מידע על כל תלמידי הכיתה – חברויות, קבוצות, האם ישנן בקשות מיוחדות מצד ההורים בנושא החברתי), נפגשתי עם מקבילותיי לתפקיד שהתוו לי את כל תכנית הלימודים עד סוף השנה, ביקשתי את רשימת ספרי הלימוד, התחלתי ללמוד את החומר הנלמד, רעננתי את הזיכרון והיה לי חשוב לקבל תמונה כללית של צרכי הכיתה, לבדוק מהי השגרה של התלמידים בכיתה, סדר יום, שבוע, חודש. שוחחתי עם סגנית מנהלת בית הספר (מתווה, התנהלות מול הורים, נורמות, מבנה מערך שיעור מקובל, נוהל תיעוד שיחות, טיפול פורמלי בבעיות משמעת, תורנויות חצר, ימי צילום, תקנון בית הספר, לוחות כיתה), תלמידי שילוב – מיהם ומה הקשר שלי עם המורות שילוב... סינית נכון? נכון!!

בשלב השני, שהחל עם כניסתי לתפקיד, שלחתי מייל להורים ביום הראשון, התחלתי ליצור קשרים אישיים עם המורות בבית הספר בכלל ועם מקבילותיי בפרט ופתאום, מצאתי את עצמי בתוך עולם שלם של שפה חדשה, נעליים גדולות, מחשבות בלתי פוסקות, בטחון עצמי נמוך (שאינו מאפיין אותי כלל) וחשש גדול ממה שהולך לקרות, שחלילה לא אאבד את עצמי, מה המתכון להצלחה? מהי הדרך הנכונה עבורי למסע שכזה? ישנו מסלול כזה? וכאן התחילה דרכי בעולם החינוך ואיתה החל גם הקושי האמתי?
הרגשתי שאני נבחנת בכל רמ"ח איבריי, הן מצד התלמידים ובטח מההורים והמורים. התלמידים "ניסו" אותי, בחנו את התנהגותי ואת מידת העקביות, בזמן שהכול התנהל בצורה חלקה בכל שכבות בית הספר אני התהלכתי בחששות ובחוסר הבנה מוחלט, כי מבחינתי רק התחלתי את השנה, מבחינתי זוהי הפעם הראשונה שיש לי כיתה, שאני מחנכת, שיש לי תכנית לימודים, יעדים, מבחנים, אספת הורים ובעיות כאלו ואחרות שעליי לטפל בהן. ואילו כולם כבר במחצית השנה ומבחינתי ישנה השאיפה לשלמות מיידית, להתנהלות תקינה ולאפס תקלות, מה שיצר אצלי רמת תסכול גבוהה שהובילה לתחושת אכזבה אישית ולביקורתיות קשה שלי כלפי עצמי ובעצם ראיתי עצמי נכשלת לראשונה בחיי.

שיחות חיזוק והתייעצות עם המנחה הפדגוגית שלי הכניסו אותי לפרופורציות וליותר מהכול להבנה שעליי לקרוא את המפה בצורה הנכונה ולמצוא את הנתיב הנכון עבורי ועבור תלמידיי על מנת שנוכל לצעוד בדרך הנכונה וחשוב לא פחות באווירה הנכונה.  ניסיתי להתחבר לתלמידים (לא לשכוח את העובדה שהמורה שהיתה קרובה אליהם בשנתיים האחרונות איננה ועליי למלא את מקומה בכל המישורים), זכרתי שמות (וההוא שם למעלה יודע כמה זה קשה לי!!!) הייתי עקבית, סמכותית, אסרטיבית, קיימתי שיחות אישיות עם התלמידים והאמת היא שפתאום הבנתי שכמורה בכלל ומחנכת בפרט, היד עוד נטויה.

אז מה עשיתי? מה כבר היה משמעותי כל כך בארבעת החודשים הללו? מסתבר שהכול! ראשית פעלתי לפי התכנית שהצבתי לעצמי, לפי הכללים ואז החלטתי שעליי להוסיף מצרכים נוספים למתכון שלי להצלחה. באתי אני, כישות בפני עצמה, הבנתי שלא באתי לשנות סדרי עולם, אלא אני באה לסביבה קיימת וכל שאוכל הוא להביא איתי את ה"אני מאמין" שלי וכל שאוכל לעשות הוא להוסיף על הקיים, להעשיר, להשלים את החסר ובזמן שהייתי עסוקה בלחשוב איך לעשות זאת, גיליתי בדיעבד שעשיתי את זה לאורך כל הדרך מבלי לשים לב. איך? אתם בוודאי שואלים?! בשיח המחבק, והסובלני, בחינוך לכבוד האדם, בנורמות ונהלים שקבעתי, בעקרונות שלי המהווים חלק בלתי נפר ממני כאדם, כאימא ובניואנסים כל כך קטנים שלא נראו בעיני אך היו עולם ומלואו עבור הגוזלים הקטנים; שימוש לעתים תכופות בשפה גבוהה והעשרת אוצר המילים תוך כדי שיח אפיין אותי מאוד מסתבר ונראה שאת כל אלו הצלחתי להעניק בתקופה זו לכיתתי החדשה. שלא יתפרש חלילה מהכתוב שהמחנכת שהוחלפה לא הייתה ראויה, ההיפך, כבודה במקומו מונח ותמיד דאגתי להזכירה, הקפדתי על היעדר השוואה באמירה ברורה "המחנכת היא המחנכת ואני זו אני" כי היה לי חשוב שיסתכלו עלי כאישיות נפרדת וכמובן שימשיכו לכבד את המחנכת ששוהה בחופשת לידה.

היום הגעתי לסוף המסע, מסע בן ארבעה חודשים, במשקל של עשרה חודשים שלמים. וכן, אני עדיין חושבת, עדיין מהורהרת ועדיין שואלת את עצמי ובכלל כיצד ניתן לאמוד את הצלחתי, הרי אין מדובר בנתון כמותי, הרי אין זה מדיד, איך אוכל לקבוע שאכן הצלחתי להביא עצמי לסביבה למידה שהיא קיימת. אז נכון, שימרתי הישגים לימודיים ואף הצלחתי לסייע בשיפור חלק מהישגים אלו, התחברתי לתלמידים ואהבתי כל יום ביומו בדרכו שלו, אך כיצד ניתן לקבוע שהבאתי איתי משהו אחר? משהו שהוא שלי? תשובה קונקרטית לשאלות אלו אין, אבל יש את תחושות הבטן שלי שאיתן לא ניתן להתווכח.

השבוע שמעתי תלמיד שלי (שלא הכיר מילים כמו טריוויאלי, לגיטימימציה) פתאום משתמש בהן בשיחת מסדרון עם חבר או משתמש בהן במהלך השיח הכיתתי (ובהקשר הנכון) וחייכתי מנחת, זוהי הפעם הראשונה שהרשיתי קצת לטפוח לעצמי על השכם ולהבין שאני יכולה לחפש את התשובות אצל עמיתים, לשאול מורים וותיקים, להתייעץ עם קולגות וזהו גם הדבר  הנכון לעשות, אבל בשורה התחתונה, במבט לאחור, לא הייתי משנה את בחירתי, והייתי בוחרת למלא מקום באותה כיתה ו זו שיש בה 33 תלמידים המתוכננים לעלות לחטיבת הביניים והמורה שלהם יצאה לחופשת לידה, כי אני זו שבוחרת ובחרתי בעצמי ובקול שלי, בחרתי לחבוש את כובע המחנכת, שהוא קצת גדול וצבעו שונה ובאותה הנשימה בחרתי לתפור לי את השמלה המתאימה למידותיי, לערכיי ובצבע הנכון שאני כל כך אוהבת.

שלכם,

 מורה מחליפה… מחנכת קבועה