מתמטיקה
בהכשרה ובהשתלמויות מורים וגם בשיח המתקיים ב"הגיע זמן חינוך" זה מדגישים לא אחת את חשיבות התרומה הפעילה של המורה ליצירת עניין וסקרנות אצל התלמידים. אחד מכותבי המאמרים במגזין זה הרחיק אפילו לכת בהשוותו תכנון של שיעור טוב להפקה של סרט טוב. הטענה שם היא שתכנון שיעור מוצלח חייב להיות דומה לסרט מותח, שיש בו התחלה אמצע וסוף מרשים שייחקק בזיכרון.
בספרי הנחיה למורים נוכל למצוא המלצות ברוח דומה, כיצד להפוך את השיעור ואת ההוראה לסיפור מרתק שיחייב את התלמידים לעקוב אחרי פרטי העלילה ותכונות של גיבורים דמיוניים. הגיבורים יכולים להיות למשל מדענים שהגיעו בעמל רב לגילוי תופעה מרתקת בשיעור מדעים או גיבורים היסטוריים שנלחמו על דעותיהם בשיעור היסטוריה. אין ספק שתפיסות כאלה מבוססות על אינטואיציה נכונה, המניחה שעובדות ופרטים תוכניים יקלטו ויזכרו טוב יותר על ידי התלמידים, כאשר הם שזורים ברצף עלילתי או כאשר הם חלק מסיפור חיים של גיבורים שניתן להזדהות עם לבטיהם או דרך חשיבתם.
אולם, בהמלצות מסוג זה, ההופכות את המורה לשחקן, מספר סיפורים או מפיק סרטים, עלולה להתעורר בעיתיות מסוימת. זאת בעיקר כאשר האחריות להקסים את התלמידים, להניע אותם ללמוד משהו חדש ולדעת לשנן את החומר בבחינה – מוטלת על המורה בלבד. קשה או אפילו בלתי אפשרי להפוך כל שיעור לדרמה או לסרט הוליוודי. מניסיוני כמורה וגם כמכשיר מורים, אני יכול להעיד שגם אם אנו משוכנעים בכוחנו לרתק את התלמידים ולעניין אותם בתוכן הנלמד, יש גבול למאמצים שנהיה מוכנים או נוכל להשקיע בכך. כמו כן, יש לזכור שלא כל השתדלות של המורה ללמד בדרכים מפתיעות ומקוריות תמיד מניבה ההתנסות את הפירות הרצויים. מה שמלהיב עד בלי די את חלק מהתלמידים, עלול להיתפס בעיני אחרים כלהטוטים חסרי פשר או כניסיון מאולץ של המורה להמתיק את גלולת הלמידה על ידי ציפויה בממתקים. זאת ועוד, גם בהשתלמויות מורים וגם בתיעוד של חוקרים נוכל לשמוע עדויות לעייפות ולשחיקה, המאלצת את המורים להתמקד בתכנים ובהישגים ולהמעיט במאמצים לגוון את דרכי הוראתם. המעבר מכיתה אחת לאחרת ומקבוצת תלמידים אחת לאחרת הופך את המתכון המיטב להלהבת התלמידים למשימה מתישה. מסתבר שאפילו מורים שהפכו לשם דבר בשל שיטות ההוראה הייחודיות שהפעילו בשנים מסוימות עלולים להתעייף לאחר זמן ולאמץ דרכי הוראה שגרתיות ומשמימות יותר.
אחד הפתרונות המסתמנים לשחיקה בהתלהבות המורים ובתחושתם שלא תמיד מאמציהם זוכים לגיבוי והכרה של עמיתיהם או הממונים עליהם, הוא לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: מה מסקרן אותנו בחומר הלימוד שאנו אמורים ללמד? אנחנו שקועים פעמים רבות כל כך בניסיון להשביע את רצון תלמידנו ובשאיפה להלהיבם, עד שאנחנו שוכחים שגם לסקרנות שלנו יש מקום לגיטימי בתהליך ההוראה והלמידה. הידע האנושי הוא חמקמק וגם מורה הבקי במקצועו עשוי להיתקל בכל פעם בסוגיה לא פתורה או בתופעה מוזרה לכאורה הדורשת בדיקה וברור נוסף. מדוע שלא אשאל את עצמי מה מעורר אצלי עניין מיוחד בחומר שאני אמור ללמד?
כיוון אחר המוצע למורה שאינו מוכן לשמש כקוסם המפליא בלהטוטיו כל הזמן, הוא להעביר חלק מן האחריות ללמידה לתלמידים. רעיון זה נשמע אולי כחזרה מוכרת על טענות ישנות. אנחנו נזכרים בתיאוריה של ג'והן דיואי שהלמידה חייבת להתבסס על פעילות הלומדים וסקרנותם, או על ההנחות של קארל רוג'רס שאין אפשרות ללמד או להורות שום דבר. הוא גורס שבמקרה הטוב ניתן לכל היותר לספק ללומד את החופש הדרוש כדי שילמד בעצמו. אולם פתרון מסוג אחר מוצע כיום בתוכנית חדשה שמקורה בוואנקובר קנדה ואומצה במדינות רבות בעולם. יוצרי התוכנית קירן איגן וחבריו, סבורים שאפשר לנסות דרכים חדשות לעודד למידה מעמיקה של תלמידים, גם בלי להשקיע מאמצים אדירים בגיוון דרכי ההוראה. בתוכנית הזאת מדובר על אימוץ נושא אישי אחד ומיוחד שכל לומד יתמחה בו, מגיל הגן ועד לסיום לימודיו בתיכון. לא פרויקט אישי המוגבל לשנה אחת ולא עבודת התמחות לבגרות. ההנחה היא שהתמחות והעמקה בנושא אחד לאורך שנים תהפוך את התלמיד לבר סמכא ולמומחה הגדול ביותר לגבי אותו נושא. ההתמחות המתבקשת לא תבוא על חשבון השיעורים הרגילים ולא תהיה כרוכה בכך שמישהו יטרח לחפש דרכים ללמד את הלומד כיצד ללמוד. ההנחה היא שדי בהכנת מעט שאלות פתיחה בזמן שמציגים ללומד את הנושא שלו כדי להניע את התהליך - אפשר להתחיל בהמלצה כגון: נסה לאתר מומחה בקהילה המכיר את הנושא, בקש מאנשים שונים לשאול שאלות מעניינות על הנושא שלך, חפש מידע בכל דרך אפשרית (ולאו דווקא באינטרנט) על הנושא, ארגן לך פינה או קופסה שבה תרכז חפצים וחומרים הקשורים לנושא וכן הלאה.
ברוב בתי הספר בהם הונהגה התוכנית, התלמידים גילו תושייה וסקרנות בלתי רגילה והגדירו לעצמם במוחיות מעוררת השתאות את נושאי המחקר השונים בכל תקופה. ההנחה של יוזמי התוכנית היא שההתקדמות בהבנת הנושא תתרחש בעיקר ביוזמת התלמיד. מפתחי התוכנית מתבססים על הנחה המנוגדת לחשיבה המקובלת, שההנעה והעניין בנושא יתעוררו ויתפתחו ככל שהלומד ידע יותר על נושא ההתמחות שלו. הדרישה היא גם להימנע מהערכה או משובים מיותרים. הניסיון הוכיח שמתרחשת למידה משמעותית גם ללא ציונים או הערכות של המורה. המורים שצפינו בהם בבתי ספר שונים בארצות הברית ובקנדה מצאו דרכים אלגנטיות לעקוב אחרי התקדמות התלמידים בלמידה: חלק מהמורים הקצו שיעורי דיווח שבועיים, בהם התלמידים הציגו בדרכים שונות את מה שלמדו במהלך השבוע. במקומות אחרים הסתפקו המורים בפורטפוליו שנתלה בכיתה, במקום שבו כל אחד יכול היה לעלעל ולראות מה עשה כל תלמיד, או בתצוגה המתעשרת מדי שבוע. מי שמעוניין ללמוד יותר על התוכנית החדשה הזאת, איך היא מתבצעת הלכה למעשה, כיצד מחליטים מה יהיו נושאי ההתמחות הפוריים והאם היא באמת מובילה לדרך חדשה של למידה שאינה כרוכה בהוראה שיטתית, מוזמן לפנות לאתר של התוכנית הקרויה למ"ה (למידה מעמיקה) או באנגלית LiD (Learning in Depth).
תאור קצר של התוכנית נכלל גם בספר חדש העוסק בנושא רחב יותר: האפשרות לטפח את יצירתיות המורים והתלמידים בבית הספר. גד אלכסנדר ויקיר שושני עוסקים בהיבטים השונים של הבנת היצירתיות וטיפוחה בספר בשם : לצייר להם כבשה? כיצד נטפח את יצירתיות ילדינו ותלמידנו? הספר יצא לאחרונה בהוצאת רסלינג וניתן לקרוא פרטים עליו כאן.
המחברים וההוצאה שמחים להציע לקוראי הגיע זמן חינוך 10 עותקים מהספר במתנה. על מנת להירשם להגרלה לקבלת הספר - לחצו כאן.
