להקשיב לשטח
במהלך כמעט מאה שנים, בין אמצע המאה ה-19 למאה ה-20, מומחים טענו שבן אנוש לא מסוגל לרוץ מייל אחד (1.6 קילומטר) בפחות מ – 4 דקות. אך ב-1954 סטודנט בריטי לרפואה בשם רוג'ר בניסטר עשה משהו בלתי נתפס – הוא הצליח לשבור את המחסום הזה כשרץ מייל אחד בתוצאה בלתי נתפסת - 3:59.4. היה זה שיא חדש ומדהים שרבים מכנים אירוע הספורט החשוב ביותר במאה ה-20. אך מה שהיה מדהים יותר בשיא העולם הזה, שרבים היו בטוחים שהוא בלתי אפשרי, הוא שתוך כחודש בלבד אצן אחר שבר את שיאו של בניסטר, וכמה חודשים לאחר מכן, בניסטר שבר את השיא החדש שוב וכך הלאה... מאז ועד היום למעלה מ-20,000 הצליחו לרוץ מייל אחד בפחות מ-4 דקות, כולל תלמידי תיכון. מה השתנה ואיך זה קרה?
בניסטר נתן תקווה לאצנים אחרים, שעד לשבירת השיא שלו חשבו והאמינו שזה בלתי אפשרי. ברגע שהמטרה הפכה לאפשרית – רבים שאפו אליה ואף הצליחו לעמוד בה, למרות האתגר האדיר. מהמקרה של השיא של בניסטר אני מאמינה שעלינו להבין כיהרוח האנושית עולה על החומר.
אלו הן בדיוק השאלות שאנו בדקנו במחקר שביצענו ועליהן נענה בכתבה זו.
המחקר שביצענו, שנמשך כ-11 שנים, התמקד בשלוש אוכלוסיות מרכזיות – ספורטאים, לוחמים ואנשי עסקים. בחרנו להתמקד בשלושת הקבוצות האלה כיוון שהם הגיבורים שלנו וכן כי קל למדוד את הצלחותיהם באמצעות תוצאות כמותניות מובהקות.
תוצאות המחקר
במהלך שנות המחקר מצאנו כי:
הכישרון לא קובע
אחד מממצאי המחקר המפתיעים היה כי המצויינים והמצליחים ביותר לא היו הכישרוניים ביותר. הם לא היו יותר חכמים או חזקים בחלק גדול מהמקרים. לעומת זאת, התגלה כי המצויינים היו האנשים שהשקיעו הכי הרבה מאמץ ותרגול ומי שצברו כמות אדירה של שעות התנסות (בדומה לחוק 10,000 השעות). נכון, הכישרון נמצא במשוואה והוא משפיע על הדרך להצלחה – מי שנולדו עם "מתנת" כישרון גדול יותר, חוו עקומת תרגול ומאמץ חדה יותר וקצרה יותר, כלומר הם הגיעו להישגים בולטים מהר יותר ועם צורך בפחות תרגול. אבל בשורה התחתונה הכישרון הוא רק חלק קטן מהדרך להצלחה וניתן לפצות על פחות כישרון ביותר מאמץ ותרגול.
מוטיבציה זה חשוב, אבל חשוב יותר מה קורה איתה
לכולנו יש מוטיבציה, אך השאלה היא מה העצימות שלה ולאן היא מופנית? האם היא ממוקדת לעבר מטרה ראויה? האם היא מתפזרת ולעיתים בורחת לנו למקומות של הרס ואסקפיזם?
בעיה נוספת עם המוטיבציה הינה שיש בה משהו חמקמק, נזיל ושביר. היא עלולה להיפגע ולהתנפץ מאירועים קטנים ושוליים, כמו גם מאירועים גדולים וקשים, עד כדי ויתור והימנעות. במחקר עלה כי למצויינים הייתה מוטיבציה גבוהה שלוותה בנחישות (הדומה ל-grit).
ברגע שהתברר במחקר כי המוטיבציה הינה שבירה וחמקמקה, ניסינו לחשוב מהו הדבר שגורם למוטיבציה להישאר גדולה, ממוקדת ופעילה גם מול מכשולים אדירים. ואז זה הכה בנו – מדובר בחוסן.
המרכיב הסודי שלנו - החוסן
חוסן הוא היכולת של אדם לקום פעם אחת יותר מכמות הפעמים שהוא נפל... הוא הביטוי של כמה אתה יכול לספוג ולהמשיך לנוע קדימה לעבר המטרה... האנשים שהיה להם יותר חוסן אישי ידעו ויכלו לייצב את המוטיבציה שלהם לאורך זמן, על אף ולמרות הכל. הם גם הצליחו להתאמץ ולתרגל יותר. התשוקה והמשמעות שלהם נשארו גבוהות לאורך זמן, גם אל מול מכשולים. כך החוסן משפיע על כל אחד מהגורמים האחרים.
למעשה החוסן סייע למצויינים להתאושש מהר יותר ולהמשיך בתנועה ובעשייה מתמדת, בזמן שהאחרים עצרו בצד, ויתרו, נמנעו, חיכו וקיוו ש... זאת ועוד, החוסן עזר להם לא רק כדי להצטיין, אלא גם כדי להחזיק מעמד בפסגה, לשמור על הישגיהם לאורך זמן, להתמודד עם קשיים כמו קור, בדידות, תחרות, כישלונות והתנגדויות.
החדשות הטובות לגבי חוסן הן שכולנו נולדים איתו ומעבר לכך, ניתן לפתח ולחזק אותו, בדיוק כמו את שרירי הליבה שבגופנו ועל בסיס יומי. ממצא זה נותן תקווה וסיכוי לכל אלה שנתוני הפתיחה שלהם פחות טובים, שכן חוסן אישי, העזה, נחישות, כוח רצון, תקווה ומחויבות מובילים למצוינות, והם תכונות נרכשות שאפשר ללמוד, לפתח ולתרגל.
חשבו לרגע על התלמידים שלכם, אלה שאתם רוצים לשפר את חייהם ולסייע להם לצמצם פערים, האם יש להם מספיק חוסן אישי?
4 פרקטיקות לפיתוח חוסן אצל התלמידים שלך
1. עבודה על התאוששות מהירה מכישלונות – התאוששות מהירה מכישלונות הינה חשובה ביותר בדרך להצלחה. לשם כך יש לוודא שכל אחד מהתלמידים שלנו נפגש לעיתים עם מקומות קשים ועם כישלון (כן, גם המוכשרים, ה"גאונים" ואלו שתמיד 10 צעדים לפני כל הכיתה). לאחר הכישלון חשוב שנלווה את התלמיד/ה ונבהיר שמה שחשוב הוא לא הכישלון, אלא איך אנו מגיבים אליו. עודדו את התלמיד/ה להמשיך לאחר הכישלון ולנסות שוב ותגמלו את התלמידים על ניסיונות להתקדם לאחר כישלון, כמו למשל בתיקון מבחן (עליו ניתן לקרוא בכתבה זו).
2. יצירת סביבה תומכת לכל תלמיד/ה – החוסן של התלמידים שלנו מתבטא גם במערכות התמיכה שלהם. לכן חשוב שלכל תלמיד/ה תהיה מערכת תמיכה בכיתה. נסו ליצור בכיתה אווירה תומכת המעודדת התנסות ומקבלת טעויות כדבר היוצר התפתחות. בנוסף, ודאו כי לכל התלמידים יש לפחות חבר/ה אחד/ת בכיתה אליהם הם יכולים לפנות בעת מצוקה. ניתן אפילו לשאול כל תלמיד/ה בשאלון כתוב אל מי את/ה פונה כשקשה לך? ואף לבקש בעדינות מתלמידים חזקים לסייע ולהוות תמיכה לתלמידים שאין להם תמיכה כרגע.
3. שימוש בחוזקות האישיות – החוזקות האישיות של התלמידים שלנו הן דבר שעלינו לפתח ולהישען עליו. הן מה שיחזיק אותם בעת משבר ולעיתים קרובות הן שיעזרו להם להתגבר על כישלונות. לכן חשוב לסייע לתלמידים לאתר את החוזקות האישיות שלהם (למשל בעזרת שאלון – שיבדוק איתם מה הן החוזקות שהם תופסים, או מה החברים חושבים עליהם, אבל אפשר גם לזהות בעצמך את חוזקות התלמידים ולשקף להן אותן). צרו חוויות הצלחה סביב חוזקות אלו, במיוחד לתלמידים שיותר מתקשים, והזכירו אותן לתלמידים בזמנים קשים עבורם, ובמיוחד סביב כישלונות.
4. נקטו באופטימיות ריאלית – היו תמיד אופטימיים לגבי היכולות של התלמידים שלכם להצליח, אבל במקביל אל תציבו בפניהם מטרות לא סבירות בזמן קצר. כך למשל, לא סביר שתלמיד יעבור מ-60 למאה תוך שבועיים. נסו להציב מטרה גבוהה רחוקה עבור התלמיד/ה, אך לקבוע מטרות ביניים ברות קיימא בדרך אליה.
עבודה על החוסן של התלמידים שלך תסייע להם להצליח בכיתה שלך, אך יותר מכך – היא תגרום להם להצליח בכל מקום אחר לאורך זמן. בעזרת פיתוח חוסן בקרב התלמידים ניתן להפוך למורה לחיים!
כותבת המאמר הינה עדי כהן לוי – חוקרת חוסן ומצוינות, מפתחת שיטת דרייב ואפליקציית "לחיות בדרייב", מייסדת ומנכ"לית עמותת דרייב, מפתחת תכניות לאומיות לחיזוק החוסן והמצוינות עבור גופים ממשלתיים, ביטחוניים ואקדמאים.
