זה מה שנשאר" - מחשבות בעקבות הספר "אחד על אחד", מאת יובל נבו.

הדבר הראשון שצד את עיניי כאשר לקחתי לידי לראשונה את הספר המצוין "אחד על אחד" (הוצאת דביר), מאת חברי, יובל נבו, הייתה ההקדשה. יובל בחר להקדיש את ספר הביכורים שלו לשני מוריו מהעבר שולה ינאי ויעקב רוט. המחווה הזו מתכתבת באופן ישיר עם תוכנו של הספר ועם כותרתו של הפרק הראשון: "מה שנשאר" ועם כותרת המשנה של הפרק: "בדיעבד". מה נשאר? היא שאלת המפתח שכל מחנך גדול שואל את עצמו. ליובל, מפקד תכנית "תלפיות" לשעבר, נשאר אפוא הרבה ממוריו המשמעותיים וההקדשה המרגשת הזו מעידה על כך.

 לא מזמן שוחחתי עם מי שהיה ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך, הרב שמעון אדלר, ודנו בשאלה מהו ההבדל בין מורה טוב למחנך טוב? לשיטתו, בעוד שהמורה נמדד בעיקר בזמן שהוא מלמד, עד כמה הוא מובן, ברור, מנהל כתה וכדומה, הרי שהמחנך נמדד במה שקורה אחרי שהוא נפרד מתלמידיו, "במה שנשאר".  גם יובל מודע לאבחנה הזו וכך הוא כותב:

"כמחנך פעמים רבות התהליך החינוכי מתרחש אחרי תקופתך, למרות שאתה מאוד רוצה שהוא יתרחש תחתיך. אני מפריח מסרים לחלל האוויר, מילוליים ולא מילוליים, ומקווה שהתלמיד או החניך יקלטו אותם. הם מעבדים אותם בדרכם, מפנימים אותם בדרכם, מסלפים אותם בדרכם, משתמשים בהם בדרכם, ומטמיעים אותם בדרכם. כל התהליך הזה מתרחש בלעדיי. החינוך לא מתבצע רק בזמן השיחה, אלא בעיקר כשהתלמיד נמצא לבד עם עצמו, ומעכל את מה שקרה. את החלק החשוב ביותר, הוא יעבור לאחר שאלך. וזה בסדר גמור. המקום שלי כמחנך מוגבל, אבל עדיין יש לי בהחלט מקום"

 כל אישיות מקצועית אשר הטביעה חותם בתחומה, ינקה ממשפיע גדול ומעורר השראה. הצייר פאבלו פיקאסו הושפע מאנרי מאטיס, הזמר בוב דילן הושפע מוודי גאת'רי, הפנטומימאי מרסל מרסו הושפע מצ'ארלי צ'פלין והרשימה עוד ארוכה. לדעתי, ההבדל בין הדמויות שהזכרתי ובין מחנך גדול הוא בעובדה שכל אותם דמויות בעיקר שואלות את עצמן "ממי הושפעתי"? המחנך מוסיף שתי שאלות נוספות: על מי אני משפיע ובאיזה אופן.

ההיסטוריון ואיש הקיבוץ המיתולוגי, מוקי צור, סיפר פעם על מחנכת כזו. בראשית שנות ה-50, בשל תקנות הגיינה מחמירות ומתוך רצון לבנות ילדים חסונים ובריאים, חויבו גננות ומטפלות התנועה הקיבוצית להקפיד על מקלחת קרה לילדי הקיבוץ מדי יום. יום אחד, בשל הקור העז, קפאה צנרת המים בקיבוץ עין גב והגננות נאלצו לרחוץ את הילדים במימי הכנרת הקרים, לקול בכיים של הילדים הרכים.  שנים אחר כך, כשהגננת כבר היתה בת 90 ובבית הסיעודי של הקיבוץ, היא קראה למוקי וביקשה לדבר איתו. בדמעות היא סיפרה לו על שארע באותו בוקר מקפיא: "אני לא יכולה לסלוח לעצמי. מה עשיתי? עשיתי להם טראומה. הם כולם בכו המסכנים". מוקי גמל בלבו לחפש את אותם ילדים שכבר היו בני שישים ולשאול אותם אם הם זוכרים את המקרה, על מנת לגאול את אותה גננת מייסורי הנפש שלה. הוא ראיין מספר "ילדים" וציפה שהם יגידו לו שהם כלל לא זוכרים את המקרה שארע לפני יותר מיובל שנים. "בטח שאנחנו זוכרים", השיבו לו ה"ילדים". "זאת הייתה הפעם הראשונה שראינו את המטפלת שלנו בוכה"!   נזכרתי בסיפור הזה מכיוון שגם יובל חוזר בספרו אל כל אותם תלמידים ואירועי חינוך משמעותיים על מנת לברר שאלות יסוד חינוכיות: מה נשאר? מה זוכרים התלמידים? כיצד השפעתי ועל מי?

בכתיבה מסקרנת וקולחת הוא מנסה להתחקות אחר הפער בין המסרים שהמחנך מנסה להעביר לתלמידיו ובין מה שהם באמת קולטים, על מנת להפיק לקחים, להשתפר וללמוד. יובל עושה זאת בכנות ובחן, הוא איננו שיפוטי מחד ואיננו מתחנף מאידך ובכך הוא מציב רף גבוה אך אפשרי של דרישות. הוא מבין שכל חקירה, דרישה, ומדידה חינוכית היא חמקמקה, לא אחת היא חסרת צורה. אי לכך הוא שב  אל החניכים, אל התלמידים, אל נקודת המפגש הבסיסית, אל ה"אחד על אחד". הספר הוא למעשה הזמנה למורה להביט על מעשיו מתוך רפלקציה ושיח אישי מתמיד בדרך לקניית מומחיות של ממש. בספר מצאתי תובנות מעניינות ומחכימות העונות על השאלות: כיצד נוצר הקשר בין המורה והתלמיד? מהן גבולות ומידות החינוך וההוראה? ממה כדאי להיזהר בעמדנו בפני כיתה? מה טוב בשביל התלמיד ועוד. ספר בהחלט מומלץ ושווה קריאה שמעודד כל מורה ואיש חינוך לעבוד על "מידותיו" בדרך להיות אישיות חינוכית גדולה ורבת השפעה.

"אחד על אחד- מורה ותלמיד, מדריך וחניך, מפקד וחייל"

הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר, 207 עמ'