להתרגש ולא להתגרש: מה בין זוגיות טובה ועתיד החינוך?

בסרט הצרפתי, "כשהנערים שרים" (Les Choristes), המתאר את קורותיו של קלמנט מאתיו, המורה המסור והעדין המנסה למצוא את מקומו בלב מוסד הנערים הקשוח, ישנה סצנה נוגעת ללב; בלילה, שוכב מאתיו על מיטתו וקורא את חיבורי תלמידיו – "קראתי את מה שכתבו הנערים, כולם חלמו על קריירות נהדרות: שני כבאים, שלושה קאובויים, מאלף נמרים, וטייס קרב. שני מרגלים, מפקד בצבא נפוליון, מפריח כדורים פורחים, שלושה חיילים. אף לא מורה אחד?!"

זה שנים שמערכת החינוך מפסידה בוגרי תיכון מוכשרים, המעדיפים לפנות לתחומי עיסוק רבים ומגוונים, מלבד חינוך והוראה. בוגרים שהיו יכולים להפוך למורים נהדרים, ולסייע בהובלת המערכת קדימה לעבר מצוינות ערכית ולימודית, אולם הם עדיין נרתעים מלעבוד במקצוע החשוב ביותר בעולם. יתרה מזו, לפני מספר שנים, קראתי כתבה אשר פורסמה באתר עיתון הארץ שכותרתה הייתה: "הישראלים לא רוצים שילדיהם יהיו מורים" בכתבה נכתב, כי מסקר שנערך, עולה כי מרבית ההורים היו מעדיפים שילדיהם יפנו למקצועות המדעים וההנדסה. רק שני אחוזים מן ההורים אמרו שיביעו קורת רוח אם צאצאיהם יפנו למקצועות ההוראה.

למה? מדוע טובי בנינו ובנותינו, אלו שיאיישו את ספסלי הפקולטות להנדסה, רפואה, עיצוב, משפטים ואדריכלות (תחומים חשובים וראויים כשלעצמם), לא בוחרים לעסוק בחינוך כעדיפות ראשונה ועליונה? הרי את חלקם ממילא נפגוש כעבור שנים, בעת שיעשו הסבה מקצועית להוראה.

שכר המורים ומעמדם בחברה הם רק חלק מהתשובה. החלק האחר, נעוץ לדעתי, בעובדה שחינוך הנו תחום השונה בתכלית מכל אותם מקצועות שמנינו, מהסיבה הפשוטה – כל תלמיד יודע מה היא המשמעות היום-יומית של להיות מורה, מה שאינו נכון לגבי מקצועות אחרים. ברוב המקרים, לסטודנטים אין ידע נרחב על המשמעות היום-יומית של המקצוע בו בחרו לעסוק בעתיד. כך למשל, סטודנט אשר בוחר להיות אופטומטריסט, לא ממש חווה את העיסוק עצמו בטרם נרשם ללימודי אופטומטריה. מי שבחר ללמוד הנדסה אזרחית לא באמת תכנן גשרים ומחלפים, הוא הלך ללמוד זאת  משום שהדבר פשוט נראה לו, מעניין ומושך. רק נראה. לא הרבה מעבר לזה. אולם, כאשר מדובר בהוראה, זה סיפור אחר לגמרי, שהרי כל אחד מאתנו בילה במחיצת מורים ומורות שתיים עשרה שנים לפחות. כל אחד מאתנו למד בבית הספר מקצועות רבים ופגש בעשרות אנשי חינוך. זה מספיק, אפילו די והותר, בשביל לגבש דעה מוצקה, אם הוא או היא רוצים להיות בזוגיות ארוכת שנים עם מקצוע ההוראה על סמך המורים שפגשו, השיעורים שלמדו והחוויות שחוו.

ניסוי מעניין מתחום אחר, יכול לשפוך מעט אור, ואולי להציע כיוון אפשרי לפתרון סוגיית ההתקשרות ארוכת הטווח עם מקצוע ההוראה. ג'ון גוטמן הוא פסיכולוג מאוניברסיטת וושינגטון, אשר קנה לו שם עולמי בזכות "מעבדת הזוגיות" המפורסמת  שלו. לאורך שנים, הכניס גוטמן מאות זוגות לחדר קטן, למשך חמש עשרה דקות. גוטמן התיימר, על סמך נתוני צפייה בלבד, לנבא את סיכוי הצלחת הזוגיות שלהם. דרישת הניסוי הייתה פשוטה: על בני הזוג היה לנהל שיחה אודות נושא טעון ומעורר מחלוקת, כגון: מדוע אחד מבני הזוג משליך את גרביו בסלון, משאיר את דלת המקרר פתוחה, מפזר כספים, איננו מוציא את הכלבה לטיול ועוד מבחר סיטואציות עימות זוגי המוכרות לכולנו.

גוטמן קידד את כל הבעות הפנים, המחוות הגופניות והמילוליות שצפו ועלו במהלך השיחה ל-20 קטגוריות מרכזיות, כגון: חיבה, סלידה, אמפתיה, סלחנות, עצבות, תוקפנות, נוקשות, וכיוצא בזה. כל שיחה שכזו, נתרגמה למאות "אותות" שבני הזוג שידרו במהלך השיחה. בספרו "The Marriage Clinic", טוען גוטמן, כי בכדי לדעת מה באמת קורה במערכת היחסים של בני זוג, לא צריך כלל להכיר אותם. מספיק לצפות בהבעות הפנים ובשפת הגוף שלהם כשהם מתווכחים. כל הגורמים שמכשילים נישואים או שמבטיחים קשר יציב וחם כבר נמצאים שם, בשפת הגוף, בדקות הראשונות של העימות. לאחר מספר שנים, הוא שב אל כל אותם זוגות והדהים את עולם הפסיכולוגיה בכך שניבא נכונה את גורל מערכת היחסים ב-94% מן המקרים!

לשיטת הניבוי של גוטמן, יש מדרג מתמטי ברור: כאשר חווה הזוג עשרים אירועים מכבדים וחיוביים על כל אירוע שלילי אחד (1:20) במהלך הוויכוח, מדובר בזוגיות נהדרת ובטוחה. יחס של פחות משמונה אירועים חיוביים על כל אירוע שלילי אחד (1:8), הוא לא בריא וכאשר היחס בין החיובי והשלילי יורד אל מתחת לאחד לחמש (1:5), זה כבר מסוכן, שכן זוג שיחס החוויות שלו עומד על  שלוש חוויות חיוביות בלבד על חוויה שלילית אחת (1:3), מתנדנד חזק לעבר פרוק הקשר בעתיד. ד"ר גלעד הרשברגר מבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, מוסיף ואומר כי אצל זוגות שסיכויי הגירושין שלהם גבוהים ניתן למצוא ארבע התנהגויות שליליות שחוזרות על עצמן: אי קבלת ביקורת, ביקורתיות יתר, התעלמות ובוז.

במחקרים אחרים בפסיכולוגיה נמצא שעל מנת ליצור גישה חיובית לדבר מה לאורך זמן, צריך לשמור על יחס של לפחות שלושה אירועים חיוביים על כל אחד שלילי. האם מצב זה מתרחש בבית הספר? האם שלושה מתוך ארבעה מורים שכל תלמיד פוגש מלהיבים אותו? רואים אותו? יוצרים אצלו זיכרונות חיוביים בכל הנוגע לבית הספר ולהוראה?

ניתן להתרשם כי האתגר העומד לפתחנו כאנשי חינוך הוא ליצור עד כמה שניתן חוויות חיוביות ומעצימות בתוך כותלי בית הספר, ביחסים מתמטיים גבוהים הרבה יותר מכפי שהנם כיום. השבחת הקשר בין המורה והתלמיד הנה קריטית על מנת ליצר יחס "זוגי" משודרג ונכון של התלמיד עם המוסד בו הוא לומד, יחס שיצור תחושת שייכות מיטבית וזיכרון נעים וחיובי. זיכרון כזה יצור רצון אצל התלמיד לשוב ולהיכנס ל"זוגיות" זו בעתיד, כאשר היא או הוא יהפכו למורים בעצמם. בנוסף עלינו להימנע מגילויים "מחסלי קשר" כלפי תלמידים כגון ביקורתיות יתר, התעלמות או בוז.

זאת ועוד, למשרד החינוך כדאי מאוד לאתר בכל בית ספר את המורים המעולים  ומעוררי ההשראה, הממזגים בהופעתם ובאישיותם מקצוענות ומיומנויות רכות של הקשבה, הכלה, סבלנות, כבוד ואמפתיה, שהן בבחינת מיומנויות יסוד לכל זוגיות טובה. מורים אלה הם המורים המייצרים חווית למידה חיובית שתיחקק כזיכרון חיובי בלבם של התלמידים. רק הם יגרמו לתלמידיהם לרצות להיות כמותם כשיגדלו. את המורים האלה יש להעצים, ללמוד מהם ואף לתגמל אותם כראוי. יש להופכם ל"מנטורים", לכל אותם מורים הזקוקים לחיזוק ולליטוש יכולות. אנחנו צריכים אותם ובכמויות על מנת לשנות את עתיד החינוך, על מנת שנתרגש ולא נתגרש מחינוך.