מאבקים בדרך אל התלמיד

פעמים הקשר בין המורה והתלמיד נוצר כמעט כמו אהבה ממבט ראשון – החיבור קורה פחות או יותר מעצמו. אבל, פעמים רבות אין זה המצב, ויצירת הקשר מחייבת עבודה. בתחילת היווצרות הקשר יש פעמים רבות התנגדות מצד התלמיד, המורה מושיט יד בלי שמישהו בצד השני מגיב ליד המושטת, והמורה מוצא את עצמו בסיטואציה מוזרה – מה לעשות עכשיו? להמשיך "לרדוף" אחריו? לעזוב אותו בשקט? איך להגיב למול תלמיד שנראה שלא מעוניין בקשר?

דוגמה למקרה כזה מצאתי בתפקידי כמפקד בצה"ל בתכנית "תלפיות" מול חניך שלי, דין (שם בדוי). דין היה חניך בעל יכולות גבוהות, בטוח בעצמו, אבל טיפוס סגור יחסית ומרוחק מן הסגל. החלטתי שאני רוצה להתקרב אליו, להכיר אותו טוב יותר. לכן, במהלך טיול של היחידה ניסיתי לדבר איתו, להתעניין בשלומו. להפתעתי, דין השיב לי בנימוס אך בתוקף שהוא בטיול, ולא מעוניין לדבר על נושאים עמוקים מדי. כיבדתי את הבקשה, אבל הדברים גירו את התיאבון שלי. רציתי להכיר אותו יותר לעומק.

כעבור כמה שבועות קראתי לו למשרד שלי. קיימנו שיחה נחמדה, דיברנו על יחסו להכשרה, ואיך הוא מסתדר. הוא שוב ענה בנימוס, אך נותר מרוחק. כשיצא מן השיחה הרגשתי שהתקדמנו מעט, אך שעודנו רחוקים מקשר של מורה ותלמיד.

לאחר כמה חודשים, ועוד כמה ניסיונות התקרבות כושלים מצדי, הטלתי על דין תפקיד שאילץ אותו לעבוד מולי. דין היה מעוניין בתפקיד, והאמנתי שחלק מזה נבע מהרצון שלו להיות בקשר עמוק יותר איתי. התחלנו לעבוד, ובתוך כמה שבועות התחיל דין להיפתח בפניי ולשתף אותי בקשיים אישיים ובנושאים שהטרידו אותו. העבודה המשותפת לוותה בשיחות רבות, שבהן הוא התייעץ, שיתף, נשען ופתח לי צוהר לעולמו. נהניתי מאוד מן העבודה איתו, ואני מאמין שגם דין יצא נשכר ממנה. נדרש לא מעט זמן, אבל בסופו של דבר נוצר קשר.

לשמור מרחק או להתמיד ולהתקרב?

הקשר עם דין זכור לי היטב בעיקר לנוכח האופן הכמעט אגרסיבי שבו הוא הדף אותי במשך שנה שלמה, הרבה יותר מחניכים רבים אחרים. הוא גרם לי לחשוב פעמים רבות מה בדיוק עלי לעשות? לכבד את רצונו של דין להימנע מקשר, או להמשיך ולנסות? Should I stay or should I go (כפי שאומר השיר המפורסם)?

מחשבות על יצירת הקשר עם התלמיד לוקחות אותי פעמים רבות למפגש בין שתי דמויות מרתקות מהתלמוד, ריש לקיש לרבי יוחנן (נעזרתי בתרגום באתר "דעת"):

יום אחד שחה רבי יוחנן בירדן. ראה אותו ריש לקיש וקפץ אחריו לירדן. אמר לו [רבי יוחנן]: גיבור כמוך צריך ללמוד תורה! אמר לו [ריש לקיש]: גבר יפה כמוך צריך ללכת לנשים! אמר לו [רבי יוחנן]: אם תחזור בתשובה, אתן לך את אחותי שיפה ממני. קיבל עליו [ריש לקיש]. רצה לצאת מן הירדן ולהביא את בגדיו, ולא הצליח. למד מקרא ומשנה והפך לאדם גדול.

ישנם תלי-תלים של פרשנויות על האגדה הזאת, וארצה להתעכב על כמה דברים בה שעניינו אותי במיוחד. נתחיל במעט רקע: מן הפרשנויות וממקומות אחרים בגמרא עולה כי ריש לקיש היה שודד או גלדיאטור. רבי יוחנן, לעומתו, היה גדול הרבנים בארץ ישראל והתפרסם גם ביְפי תוארו, פרט שממלא תפקיד במפגש. המפגש נפתח ביוזמה של התלמיד, ריש לקיש: הוא רואה את רבי יוחנן וקופץ אחריו למים. לא כתלמיד למורה אלא כאדם לאדם (יש גם פרשנות שריש לקיש טעה וחשב שר' יוחנן הוא אישה ששוחה בנהר...). רבי יוחנן ניצב מול שודד, פושע ידוע לשמצה, ויכול לברוח, או להבדיל, לגעור בו על פשעיו. אבל הוא בוחר לנסות לקרב אותו ולהפוך אותו לתלמידו. אני מפרש את השלב הבא (וזו פרשנות אישית שלי בלבד) כמעין דו-קרב, שני הצדדים ניצבים זה מול זה כמו שני מתאגרפים בזירה ומחליפים דברים. רבי יוחנן מסתכל על ריש לקיש, ומיד שם את הקלפים על השולחן: "חילך לאורייתא!" או בשפת הרחוב של ימינו, "אם אתה גבר, נראה אותך לומד תורה!". ריש לקיש הודף, מתחמק ועונה: אתה חושב שאם אני גיבור, אני צריך ללמוד תורה? לפי ההיגיון הזה, אם אתה טוב מראה, אתה צריך ללכת לנשים! הכוחות בין רבי יוחנן לריש לקיש שקולים. ואז באה התפנית בעלילה, ה"טְוויסט". רבי יוחנן שולף הצעה מפתיעה: אם תחזור בתשובה, אתן לך את אחותי היפה ממני. הוא ממשיך בקו שבו פתח את השיחה, אך עכשיו משתמש בדבריו של ריש לקיש כדי להתקדם. במקום להיעלב מן ההערה הבוטה של ריש לקיש, הוא מנצל אותה כדי להגיע אליו. ריש לקיש מנסה להרחיק את עצמו, ודווקא מתקרב.

לבסוף קורה משהו מוזר. ריש לקיש מסכים לעסקה שרבי יוחנן מציע לו. הוא רוצה לצאת מן הירדן ולהביא את בגדיו, אך לא מצליח. האגדה לא מסבירה מדוע, ומה בדיוק קרה לו. לפי הפרשנויות, עוּלה של תורה שריש לקיש קיבל עליו היא שהכבידה עליו עד שלא הצליח לצאת. אבל דעתי היא כי בשלב זה עדיין לא מדובר בעוּלה של תורה, אלא בעולו של רבי יוחנן. תלמיד המקבל עליו מורה, מקבל עליו עול. לפתע הוא מושפע הרבה יותר מעֶמדותיו של המורה ומדעותיו, מרגיש את ציפיותיו ממנו, שואף שהמורה יעריך אותו, מתחיל להתייחס ברצינות לדרישותיו. וכמובן, לעול הזה יש יתרונות רבים, אך הוא גם מכביד.

אני אוהב את האגדה הזו מכיוון שהיא כוללת אלמנטים שיש כמעט בכל יצירת קשר עם תלמיד: סקרנות המהולה בזהירות, ניסיונות ובדיקות האם כדאי להתמסר לקשר, רצון להתקרב למול החשש שלהיפגע. אפשר להבין את התלמיד – הגעה לקשר ויצירת אינטימיות מחייבות קפיצה של אמון, יש עול בקשר עם המורה. המורה יכול שלא לענות על הציפיות ולאכזב את התלמיד, וכך התלמיד ייפגע אפילו יותר. הגיוני מאוד שהתלמיד לא ירצה להיכנס לאינטימיות עם כל אדם.

החכה צריכה להיות במים

כמה שנים מאוחר יותר, דיברתי עם דין בדיעבד על האופן שבו נוצר הקשר בינינו, ולמדתי הרבה דברים שלא ידעתי. כשניגשתי אליו בטיול, סיפר לי, כבר היתה לו דעה שלילית עלי: מקרה (שלא זכרתי) שבו הענשתי אותו יצר משבר אמון (שלא ידעתי עליו) שהרחיק אותו ממני. דין זכר את השיחה שלנו בטיול. הוא סיפר לי שרצה לטייל, היה יום שבת, חופש, כיף, ו"לא הסתדר לי שיחת נפש שם". לבסוף, הוא החליט לשתף אותי במה שעובר עליו מכיוון שהוא הרגיש שאין לו בררה. משהו העיק עליו, וכמפקד הייתי צריך לדעת על כך כדי לתת לו את המרחב הנחוץ. המטרה "לא היתה פסיכולוג", אלא שאאפשר לו לטפל בעצמו ולא אפריע לו. למרות זאת, הוא אמר שחש בנוח כשדיבר איתי ושיתף אותי, והסכים שהתקדמנו מאז, ושנוצר ביננו קשר. הוא אמר לי גם ש"בסך הכול זה אחלה סיפור, עברתי חתיכת דרך". לדבריו, הלקח כאן הוא אולי שלא משנה עד כמה המורה מנסה, אם התלמיד לא רוצה להיפתח, הוא לא ייפתח. אבל, הוא הוסיף ש"החכה צריכה להיות במים" למקרה שהחניך יבשיל להיפתח.

אני מסכים עם דין. השלבים הראשונים של יצירת הקשר יכולים להיות מתסכלים ואף מייאשים. חשוב לכבד את הרצון של התלמיד להימנע מקשר. הקשר נועד לשרת את התלמיד, לא לספק את הצורך של המורה להרגיש שהוא הגיע לכל אחד מתלמידיו. אבל, גם חשוב שלא להיבהל מהתלמיד שהודף את המורה – צריך לחכות, בסבלנות, עד לרגע שבו התלמיד יהיה מוכן. עפרה רותם מתארת מה קורה באותו רגע, בספר "עמם ולמענם": "השלב של הפיצוח כל כך מרגש כי הוא בא ברגע מפתיע... פתאום יש חלון הזדמנויות. כשזה קורה יש תחושה של נס שקרה". אם החכה תהיה במים מספיק זמן, אם המורה יהיה בסביבה כשההזדמנות תגיע, אם המורה או התלמיד יעזו ברגע הנכון לקפוץ אל הירדן, אז לאחר כל הגישושים וההתגוששויות יכול להיווצר מפגש.

** כתבה זו מבוססת על פרק מתוך ספרי החדש "אחד על אחד" שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.