נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
כשאני חושב על יום הורים, התמונה שעולה לי בראש היא של שורת הורים מיוזעים וילדים לחוצים, מפוחדים או משועממים, יושבים במסדרון על כיסאות, מסתכלים על השעון ורוטנים: "איך זה שהזמינו אותנו לשש ורבע, עכשיו כבר עשרה לשבע ויש עוד שלושה הורים בתור לפנינו?!" בחדר הכיתה, המורה יושבת מול ההורה, מקריאה לו את ההערות בתעודה והמורה מדברת עם ההורה על הילד. לאחר כמה מילים לבביות, היא מסבירה להורה מה הילד צריך לעשות כדי להשתפר, ההורה שואל את המורה שאלות, המורה עונה וכל השיח מתקיים מעל לראשו של הילד. הילד יושב שם, מסתכל על המבוגרים שמדברים עליו, מסתכל פעם על ההורה, פעם על המורה ושותק. כשהשיחה מוצתה, ההורה לוקח את ידו של הילד, אומר לו שהולכים הביתה והם יוצאים מהכיתה. התעודה תועבר בהתרגשות לקרובי משפחה נלהבים או תשמש ככתב אישום נחרץ כנגד הילד, תלוי בציונים...
לאור זאת, התרגשתי מאוד לשמוע איך יום הורים יכול להיות אחרת: בבית ספר רגיל, כיתה רגילה, עם תלמידים רגילים.
חמותי היקרה, כוכבה פנחסי, מחנכת כיתה א' בבי"ס ע"ש אילן רמון בחדרה, סיפרה לי במהלך הארוחה המשפחתית השבועית על יום ההורים בכיתה שלה:
כל תלמיד בכיתה של כוכבה (ילדים בכיתות א'!) מעריך את עצמו, בסולם של 1-5, במיומנויות כמו קריאה בשטף, כתיבה, חשבון, שמירה על כללי הכיתה ועוד. מתחת להערכת התלמיד, מופיעה ההערכה של כוכבה. בתחתית העמוד יש הערכה מילולית שכתבה כוכבה. אין כמעט שום הבדל בין ההערכה של התלמיד וההערכה של כוכבה – התלמידים "קלעו בול" בכל הקשור להערכת מצבם. מעניין לראות, בהקשר זה, שג'ון האטי, במחקרו המפורסם, מראה שאחת הדרכים הטובות ביותר לנבא מה הציון שתלמיד יקבל במבחן היא פשוט לשאול אותו מראש עד כמה הוא יודע את החומר. רוב מכריע של התלמידים יודעים היטב מה מצבם, לא פחות ולעיתים אף יותר ממוריהם.
החלק המעניין במיוחד הוא מה שמתרחש במהלך השיחה. התלמיד נכנס ועל השולחן יש כל מיני ממתקים, ליצירת אווירה טובה. התלמיד מתיישב ליד המורה ומול ההורה. "מורה צעיר", ואז, התלמיד מתאר להורה שלו את התעודה ומסביר לו למה הוא נתן לעצמו כל אחד מהציונים. הוא מסביר למה השטף שלו לא מספיק טוב, אבל בחשבון הוא מצויין.
כל תלמיד מספר על עצמו משהו טוב ומשהו שהוא צריך לשפר לקראת השנה הבאה, כשהטבלה מהווה מעין "קביים": תומכת, עוזרת לו לספר להורה שלו על עצמו ולפתח את השיחה עם ההורה. ההורה מסתכל לעיתים על כוכבה ומבקש ממנה שתקריא לו את ההערכה המילולית שהיא נתנה, אבל כוכבה אומרת לו שהוא יכול לקרוא אותה בבית ומעודדת אותו להמשיך ולדבר עם הילד שלו.
בדיאלוג, ביחד, הילדים מגיעים לפתרונות: ילד שמתקשה בקריאה בשטף מבקש מאבא שלו שבכל ערב יראה לו טקסט וימדוד את מהירות הקריאה שלו. ילדה ואמא שלה מסכימות שהילדה תדרג את עצמה בכל שבוע במדדים שהופיעו בתעודה וכך הם יסכמו בכל סוף שבוע איך היה השבוע שלה. הורה וילד מחליטים ללכת לספריה ביחד. ילד אחד שסיפר על עצמו שהוא לא שומר על כללי הכיתה, הביא מיוזמתו את רשימת כללי הכיתה שנמצאת ליד הארון, הראה אותה לאבא שלו והם בחרו ביחד כלל אחד שעליו הם תכננו לעבוד בבית במשך שבוע שלם. אחד הילדים שסימן את הכל "5", אמר להורים שלו "אני אלוף ואני רוצה להתקדם עוד בשנה הבאה". ילדה אחת אמרה שהיא שמחה שהיא הכירה חברים כי היא הגיעה לבד מהגן וביקשה מההורים להגיע יותר מוקדם מהעבודה כדי שהיא תוכל להזמין חברות הביתה. יש עוד המון – 32 ילדים, 32 דוגמאות...
כוכבה לא זו שמדברת, אבל יש לה תפקיד חשוב כמי שמאפשרת את השיח הזה. הנוכחות שלה שם נותנת לילד ביטחון לדבר, דרך הערות ורמיזות היא מעודדת את ההורים להקשיב. שנה של חינוך לעצמאות ולקיחת אחריות מביאה את התלמידים להיות מסוגלים לרפלקציה ושיח.
כל שיחה נמשכת בדיוק עשר דקות, כפי שהוקצב. אין טור של הורים שמחכים בחוץ, השיחות מתחילות ונגמרות בזמן. הדיאלוג שבין ההורים והילדים נמשך גם בבית. כוכבה כמעט ולא מדברת במהלך יום ההורים, היא יושבת שם, מנהלת את השיחה אם צריך ונותנת להורים ולילדים לדבר ביניהם.
כששמעתי את תיאור יום ההורים הזה לראשונה, נדהמתי – איך יכול להיות שלילדים בכיתה א' יש כזו יכולת רפלקטיבית, איך הם מסוגלים להעריך את עצמם, איך אפשר לקיים שיח כזה בין ההורים והתלמידים בלי תיווך? ואז, נדהמתי מכך שנדהמתי. בעצם, למה לא? זה פשוט. כל מה שנדרש כדי לתת לכך לקרות, הוא לסמוך על הילדים, לאפשר להם את הבמה ואז, הכי חשוב – פשוט להקשיב להם.