עזרו לתלמידים לשבור את הכללים - זה יהפוך אותם ללומדים מעולים

במהלך שיעורים לתלמידי כיתה ט' על תקופת ההשכלה, אמיר, תלמיד שבדרך כלל נהנה משיעורי ההיסטוריה, ישב בכיתה במבט אומלל. הוא הפגין את שעמומו במגוון דרכים והיה ניכר שיש מעט מאוד דברים שמעניינים אותו פחות מהוגי המאה ה-18. במהלך ההפסקה אמיר ניגש אלי ושאל אותי בייאוש כמה שיעורים עוד נשארו לנושא הזה (דמיינו את השאלה נאמרת בטון של "זה עוד רחוק, דרדסאבא?"). אמרתי לו בצער שנשארו עוד כמה וכמה שיעורים. מתוך עמקי הייאוש שלו, הוא שאל אותי אם הוא חייב ללמוד את הנושא הזה, או שהוא יכול ללמוד נושא אחר.

הופתעתי. אני יודע ש"זו לא תכנית לבקשתך", "בחיים לא תמיד עושים רק מה שרוצים", "לא יקרה לו כלום מלהשתעמם קצת" וכו'. למרות זאת, שאלתי אותו איזה תחום בהיסטוריה דווקא כן מעניין אותו. הוא חשב קצת ואז אמר שהוא אוהב היסטוריה צבאית. לאחר התלבטות קצרה, הצעתי לו שבמקום להגיע לשיעורים הקרובים, הוא יילך לספרייה ושם יחקור איך הרובים הפכו לכלי נשק יותר ויותר דומיננטי בין המאות ה-14 ועד ה-17, למרות שבאותה תקופה הם היו הרבה פחות יעילים מהחץ והקשת (שאלה מעניינת בפני עצמה, אבל חורגת מתחומי הכתבה הזו).
נראה שהשאלה משכה אותו ואמיר הסכים. לאחר שלושה שיעורים, הוא חזר עם מספר עמודים מפורטים, שבהם הוצג הסבר יפה מאוד לשאלה. ניכר שהוא נהנה מאוד מהעבודה. אבל, הרבה יותר חשוב מכך – אמיר ראה שהוא יכול להשפיע על המצב שלו, שאם לא טוב לו, הוא יכול לעשות משהו בקשר לזה. לדעתי זהו שיעור חשוב כמעט כמו הבנת מאפייני ההשכלה והנאורות. לדאבוני, אני משוכנע שהיו לי עוד תלמידים שהשתעממו בשיעורים שלי ויכלו להפיק הרבה יותר מלמידה עצמאית בכיתה או בספרייה. אבל, אף אחד מהם לא ניגש אליי וביקש. הם הבינו את כללי המשחק, ולא חשבו שביכולתם לשנותם.

בכתבות קודמות דובר על כך שהגישה של התלמיד משפיעה מאוד על אפשרותו להצליח. מושגיה של הפסיכולוגית דוואק, "הגישה המקובעת" (האמונה שהיכולות שלי קבועות, בלתי ניתנות לשינוי ולכן כל מה שנותר לי הוא להפגין אותן ולקוות שהן יספיקו) ו"גישת הצמיחה" (האמונה שיכולותיי עשויות להשתנות ולכן עליי לחפש אתגרים שיאפשרו לי ללמוד ולהתפתח) נעשים נפוצים יותר ויותר. למתעניינים, סיכום של הגישות מופיע בהרצאה הבאה:

לאחרונה אני חושב לא מעט על גישות אחרות שלדעתי משפיעות לא פחות על הצלחתו ויכולתו של התלמיד ללמוד: האמונה הבסיסית שביכולתי לשנות את המצב שבו אני נמצא, למול האמונה שאין ביכולתי לעשות זאת. מרבית בתי הספר מחנכים באופן בולט לגישה שאין לי אפשרות לשנות את מצבי. לאו דווקא בגלל המסרים המפורשים, אלא עקב המסרים הסמויים: בבית הספר נקבע מראש מה התלמידים צריכים ללמוד ומתי, כמעט אף אחד לא נותן להם אפשרות לחרוג מכך. יש מנגנוני ענישה לתלמידים שחורגים מהנורמה ובמהלך השיעורים נאסר להם לעשות כל פעילות אחרת מלבד מה שמאפשר המורה. אם הם רק חושבים על דברים אחרים, הם ננזפים. חלקם מתמרדים, כך או אחרת, מרביתם לא. באווירה כזו, ברור שיש נטייה להפנים את המצב שלי ככפוי עליי, ושאין לי אפשרות לעשות משהו בקשר לכך.

אבל, יש יתרונות רבים למי שחושב אחרת. אנט לארו, בספרה המצויין "Unequal Childhoods" מתארת ילדים ממשפחות אמידות אשר רואים מגיל צעיר כיצד האמהות שלהם מנהלות משא ומתן מול בתי הספר ומשיגות להם הקלות ויחס מועדף וכך מפנימים שביכולתם לרתום את המערכת לטובתם. לפי לארו, הם רוכשים כך מיומנות שתשרת אותם בהמשך חייהם ותאפשר להם יתרונות שאין לילדים ממשפחות עניות. באופן אישי, ראיתי שוב ושוב איך תלמידים שמאמינים שביכולתם לשנות את מצבם משיגים לעצמם יתרונות ומקדמים את עצמם, בוחרים באפשרויות טובות יותר ומשפיעים יותר על מי שסביבם. אני מאמין שיש גם קשר בין האמונה שביכולתי לשנות את מצבי לבין "גישת הצמיחה" בה דוגלת דוואק, שהדוגלים בה מאמינים שביכולתם לשנות את כישוריהם ולהתקדם.

הגישה שביכולתי לשנות את מצבי כוללת מיומנויות רבות, שניתן להקנות ולפתח: היכולת לבחון את הכללים והחוקים שסביבי ולזהות מה בדיוק מרחב התמרון שלי; היכולת להבין מה המטרות של המערכת והרציונל שמאחורי החוקים ולפיכך איך ביכולתי לקדם את מטרותיי במקביל לעמידה במטרות המערכת; הסתכלות רפלקטיבית על עצמי כדי להבין מה מצבי; יצירתיות, דמיון והיכולת להשתחרר מקבעונות מחשבתיים ולבחון הנחות יסוד שמאפשרים לי לראות איך דברים יכולים להיעשות אחרת; יחסי אנוש ותקשורת אפקטיבית שמאפשרים לי לפעול בצורה שתרתום גורמים אחרים סביבי שיסייעו לי לשנות את מצבי; ועוד מיומנויות רבות.
ברצוני להתרכז באלמנט הבסיסי ביותר – תחושת המסוגלות שפעולותיי יכולות לשנות את המצב.

כדי שתלמיד יאמין שביכולתו לשנות את מצבו, עליו לראות שמצבו אכן משתנה כשהוא מנסה לעשות זאת. אם הוא מנסה שוב ושוב לשנות את מצבו ונכשל, בשלב מסוים, הוא פשוט יפסיק לנסות ויחמיץ את ההזדמנות לשינוי כשהיא תגיע.
הדבר מזכיר את הסיפור העצוב על הפיל הגדול בקרקס אשר קשור ליתד עץ קטן שישתחרר מיד אם הפיל רק ינסה. אבל, הוא קשור אליו כבר מגיל צעיר, כשהוא היה קטן הוא ניסה שוב ושוב להשתחרר אך לא הצליח, ולכן הוא כבר לא מנסה.

כמורים, ביכולתנו לאפשר לתלמידים להאמין ביכולתם לשנות את המצב שבו הם נמצאים ואת המציאות שסביבם. כך, למשל, ברגע שנשלב יותר בחירה, התייעצות עם התלמידים ושיח דיאלוגי ומכבד עימם, אנחנו מעודדים זאת. מעבר לכך, לדעתי הכלי החשוב ביותר לחיזוק הגישה לפיה ביכולתו של התלמיד לשנות את מצבו, הוא מתן חוויות הצלחה.
אני זוכר חוויות כאלה מתקופת היותי תלמיד וזוכר עד כמה הן היו משמעותיות בעבורי. בכתבות קודמות, הזכרתי דוגמאות לאופן שבו ניתן לאפשר חוויות הצלחה כאלה. אם בעקבות הערה של תלמיד או רצון של תלמיד ללמוד משהו אני משנה את מהלך השיעור ומקדיש זמן לנושא שאותו התלמיד העלה, הוא מגלה שביכולתו להשפיע על מהלך השיעור. אם אני משבח תלמיד על עשיית דבר בצורה שלא חשבתי עליה, כמו פתרון תרגיל במתמטיקה בדרך יצירתית, הוא לומד שמותר לו לעשות דברים אחרת. אם כשתלמיד מבקש ממני לחרוג עבורו מכללי השיעור אני מאפשר לו זאת, הוא לומד שבקשתו מובילה לשיפור של מצבו.

אם אחזור לדוגמא שפתחתי בה, כשתלמיד מבקש מאיתנו בקשה חריגה או מביע טרוניה על משהו, יש לנו הזדמנות ללמד אותו שהוא יכול להשפיע על מצבו. במקרים לא מעטים אני נענה לבקשות חריגות של תלמידים, פשוט כדי שהם ירגישו שביכולתם להשפיע. ברור כי לא בכל פעם שתלמיד מבקש הקלה, אאפשר זאת, אבל לעיתים בהחלט כן. לפעמים אני מסייע לתלמיד להבין שיש לו עוד אפשרויות, שאם הוא רק יבקש הוא יוכל לקבל התאמות שונות הנכונות עבורו. אכוון אותו כיצד לנסח את הבקשה שתוביל לכך. אני לא קורא להתעלם מהכללים והחוקים. להיפך – בעיניי חוויות ההצלחה המשמעותיות ביותר הן במקומות שבהן יש כללים ברורים ולמרות זאת התלמיד מוצא את הדרך שתתאים גם לו וגם למערכת ושכולם יהיו מרוצים.

הגישה שביכולתי לשנות את מצבי, מתנגשת לעיתים עם גישה אחרת, לא פחות חשובה: הנכונות לקבל את כללי המשחק, ולהשלים עם מה שאין ביכולתי לשנות. אני מאמין שלמרות חשיבותה הרבה של גישה זו, בית הספר כולל כבר היום מנגנונים רבים המעודדים תלמידים לכבד את הכללים והחוקים ומעט מדי מנגנונים המעודדים אותם לנסות ולחפש פתרונות יצירתיים, במסגרת הכללים הללו. מעבר לכך, אני מאמין שאפשר ליישב את שתי העמדות הללו, כפי שניתן לראות ב"תפילת השלווה" היפהפייה, ואיתה אסיים:

"אלי,

תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם

את האומץ לשנות את אשר ביכולתי

ואת התבונה להבדיל בין השניים".