להקשיב לשטח
במערכון מצויין של "החמישייה הקאמרית", דב נבון מסביר איך בלבול מושגי גורם לעיוות בתפיסתנו את העולם: אנחנו קוראים לביצה "קשה", למרות שלמעשה היא צמיגית. הביצה הרכה לא רכה, היא נוזלית. כתוצאה מכך, אנחנו חושבים שקשה לנו בחיים, כשבעצם רק צמיגי לנו, שזה הרבה פחות נורא... במערכון, נבון מראה איך אנחנו שוב ושוב אומרים בטעות ש"קשה לנו", וזה לא נכון כלל (כשכתבתי על כך, התחלתי לתהות האם אני נשען יותר מדי על מערכונים של החמישייה הקאמרית בעשייתי החינוכית. זה כנראה נכון).
המערכון הזה מדגים שלמילים יש כוח. יש קשר דו-כיווני בין המילים שבהן אנו משתמשים, לבין תפיסותינו וחשיבתנו. המילים והמושגים שבהם אנו משתמשים משפיעים על צורת החשיבה שלנו. כשאנחנו משתמשים במושגים, דימויים או במטאפורות, אנחנו מחזקים הנחות סמויות מסויימות.
לדעתי, בתחום החינוך, אנחנו משתמשים בשלושה מושגים אשר מקבעים תפיסות מוטעות לגבי אופיו של התהליך החינוכי: "להעביר חומר", "ללמד" ו"לחנך". מהו הפירוש המילולי של "להעביר חומר"? מהי המטאפורה? "להעביר משהו" פירושו לקחת דבר מסויים, ולתת אותו, כפי שהוא, ללא כל שינוי, לאדם אחר. הדימוי המתקבל מכך, הוא שהמורה לוקח את החומר, תהא צורתו אשר תהא, ופשוט מניח אותו, כפי שהוא בתוך ראשו של התלמיד. המטאפורה מייצרת תמונה בה המורה מוסר ידע לתלמיד. בפועל, מובן שלא ניתן להעביר ידע. התלמיד רוכש את הידע בעצמו, דרך עיבוד שהוא עצמו מבצע בגירוי חיצוני כלשהו – הרצאה של המורה, ספר שהוא קורא, תרגיל שהוא פותר וכדומה. עיקר הלמידה הוא האופן שבו התלמיד מעבד את הידע ומבנה אותו כדי לתת לו משמעות. הבעייתיות במושג "להעביר חומר" נעוצה בכך שהוא מקבע תפיסה, אשליה, לפיה העברת החומר היא תהליך שבו במורה הוא הגורם הדומיננטי, כשלמעשה הגורם העיקרי הפעיל בעיבוד החומר הלימודי הוא דווקא התלמיד.
פעמים רבות אנחנו חושבים שהעברנו חומר מכיוון שדיברנו עליו במשך מספר שעות עם תלמידינו. ברגע שאנחנו דיברנו, החומר הועבר. אם רוב מכריע של התלמידים לא היו מרוכזים כלל בדברי המורה, ולכן לא באמת הבינו אותו, זה לא רלוונטי – המורה מצידו "העביר את החומר". זו טעות. המורה לא העביר חומר, כי למעשה, החומר לא "עבר". אפשר להגיד שהמורה סיפק לתלמידים הזדמנות לקלוט את החומר. אפשר להגיד שהוא הציג לכיתה את החומר. אבל הוא לא העביר אותו, כי התלמידים לא קיבלו בסופו של דבר את אותו "חומר". הדיון הזה עשוי להיתפס כויכוח סמנטי בלבד, אך לדעתי הוא יותר מכך. פעמים רבות אותו מורה, שהרצה לכיתה, שבה רוב התלמידים התעלמו מדבריו לחלוטין, מאמין בכנות שהוא עשה את שלו, מכיוון שלתפיסתו הוא "העביר את החומר". השימוש במושג מונע מהמורה להכיר בתפקיד שלו בכיתה וביכולת שלו למדוד את השפעתו על תלמידיו. כשמורה כזה חשב שהוא "העביר חומר", הוא למעשה בזבז לחלוטין את הזמן שלו ואת הזמן של תלמידיו.
קיימת גם בעיה סביב המושג "ללמד". לדעתי, מדובר במושג כמעט חסר משמעות – לא ניתן ללמד. ניתן רק ללמוד. הלמידה היא לא תהליך שמתבצע על ידי המורה, אלא על ידי התלמיד. מדובר, כמובן, בתהליך שהמורה מעודד, מכווין ומשפיע עליו, אך ביסודו הוא מתבצע אצל התלמיד. שוב, לא מדובר כאן בהבדל סמנטי, אלא עקרוני. עצם השימוש במושג "ללמד", יוצר אצל המורה אשליה שהוא מסוגל לעשות הרבה יותר ממה שהוא יכול באמת, שבכוחו פחות או יותר לשנות במו ידיו את הניורונים שבראש התלמיד כדי להביא אותו לתובנות חדשות, בעזרת דברים ומעשיו. המושג משווה ללמידה מראית של תהליך מאוד ברור – המורה מלמד, ואז התלמיד לומד.
אופיה של הלמידה מורכב בהרבה, ובמידה רבה קשה מאוד לחזותו. מחקרים רבים עוסקים בתפיסות מוטעות אצל תלמידים, בפער בין מה שהמורה מנסה להסביר לבין מה שהתלמידים מבינים, תופעות שממחישות עד כמה גדול הפער בין "המורה המלמד" ו"התלמיד הלומד". לדעתי, מעצם ויתור על המושג "ללמד" יהיה קל לנו כמורים להכיר במגבלותינו, בחוסר יכולתנו (ויכולתו של כל אדם בעצם) ללמד, ולהסתפק ביכולתנו לעודד למידה.
יש לי ביקורת דומה לגבי המושג "לחנך". כמורים, אנו נוטים להניח שחינכנו את התלמידים לאור פעולותינו שלנו, למרות שהשאלה האמיתית היא מה התרחש במוחם של התלמידים (דבר שכמובן הרבה יותר קשה לגלות). כדוגמה, ברצוני להתייחס לקטע מצויין מתוך ספרו של מרדכי (מוטה) גור, "פלוגה ד'". בקטע, המחבר מתאר כיצד כמפקד, הוא גילה, באמצע הלילה, שחיילים שלו חזרו למחנה לאחר שהם יצאו בלי רשות. הוא העיר את הפלוגה כולה, כינס אותם, ונזף בחיילים הסוררים מול שאר הפלוגה, תוך שהוא מצטט קטע מתוך "אנשי פאנפילוב". מדובר בבירור באקט חינוכי תקיף, והוא היה מאוד מרוצה ממנו. הבעיה התגלתה כשהוא שאל מאוחר יותר חיילים מהפלוגה על האירוע הזה. החיילים אמרו שהם רק זוכרים שהעירו אותם באמצע הלילה ושהם לא הבינו כלום ממה שהוא אמר...
אין בכוונתי להמעיט בנחיצותם של מסרים חינוכיים, אמירות חינוכיות ותהליכים חינוכיים. עם זאת, חשוב לזכור שאנחנו לא "מחנכים" את התלמידים, אלא שהתלמידים מתחנכים. התלמידים עוברים חוויות חינוכיות שפעמים רבות קשה לנו מאוד לצפות מראש, וחוויות אלה מהוות חלק נכבד מהתהליך החינוכי. לפיכך, חשוב שלא נשכח לשים את החוויה של התלמיד במוקד, ובאופן שבו התלמיד תופס את פעולותינו. למרבה הצער, לעיתים העיסוק הנרחב במסר החינוכי שאני רוצה להעביר ובמתודה שבה אני רוצה להעביר אותו, מונע ממני לשים דגש על בדיקת האופן שבו התלמידים קולטים את המסר ומעבדים אותו, וכך אני לא מברר מה באמת קרה אצלם.
שלושת המושגים שציינתי, מכוונים אותנו להסתכל על התהליך החינוכי כתהליך שבו יש קשר ישיר ומיידי בין פעולת המורה למצב התלמיד: אם המורה יעביר חומר, אז לתלמיד יהיה ידע רב יותר; אם המורה ילמד, אז התלמיד ילמד; אם המורה מחנך, אז התלמיד יתחנך. בפועל, הקשר בין המורה לתלמידיו מורכב הרבה יותר. המורה יוצר גירוי כלשהו, אשר מתקבל (או נדחה) על ידי התלמיד. או אז, הגירוי עובר עיבוד, לאור התפיסות אשר כבר קיימות אצל התלמיד. רק לאחר מכן מתבצע עיבוד עמוק יותר, והגירוי יכול להפוך לידע, תפיסה, וכדומה. ראיית התהליך החינוכי כתהליך שבו השפעת המורה היא עקיפה בלבד, מחייבת אותנו לשים דגש על הבנת התלמיד, הקשבה לו, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים לזהות את התהליכים המתרחשים אצל התלמיד, ולנסות ולהשפיע עליהם במידת הצורך.
נשאלת השאלה, אם אכן כמורים יכולתנו "להעביר חומר", "ללמד" ו"לחנך" היא מוגבלת, מה ביכולתנו לעשות?
התשובה שלי היא כי עלינו לעשות בדיוק מה שנגזר מהשם של תפקידנו – להורות. כלומר: להצביע על כיוון. במקום "להעביר חומר", תפקידנו להראות לתלמידים איפה נמצא הידע, כיצד לחפשו ומה לעשות איתו לאחר שהם מצאו אותו. לציין ידע שלדעתנו הוא מעניין, ולקוות שהם ירצו לקחת אותו אליהם. להציג להם את הידע בצורה הברורה ביותר שבה אנחנו יכולים, ולקוות שהם יפנימו אותו. במקום "ללמד", תפקידנו הוא ליצור הזדמנויות שבהן התלמיד ילמד, לעודד את התלמיד ללמוד. לחשוף את התלמידים לאתגרים, חוויות וסיטואציות, ולקוות שכתוצאה מהן תתקיים למידה. במקום "לחנך", עלינו לספק את האירועים המערערים, מלהיבים, מרגשים, מטלטלים שיובילו את התלמיד לחוויות חינוכיות ולקוות שהתלמיד יעבור תהליך חינוכי. לאפשר לו להתחנך.
אני מאמין שעלינו להכיר במגבלויותינו. למרות כל מאמצינו ופעולותינו, השאלה האמיתית בחינוך היא מה מתרחש בראש של התלמיד, דבר הנמצא במידה רבה מעבר לשליטתנו. ההכרה הזאת לא צריכה לייאש אותנו, אלא להיפך – להמשיך ולנסות, למרות הקושי, ולקוות שבצד השני, אצל התלמיד, יקרו דברים טובים.
לימדתי היסטוריה ומתמטיקה בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים במשך כשש שנים, מתנדב בעמותת עלם, עמית בביה"ס למנהיגות חינוכית ע"ש מנדל.
