לאפשר לתלמיד לתת לנו אגרוף

עבורי כמורה, ואני מניח שגם עבור מורים אחרים, פידבקים וחיזוקים חיוביים מהתלמידים הם דבר יחסית נדיר. לכן, יש משהו מאוד מרגש בסוף השנה – בשיעור האחרון, בייחוד בסיומו, כשהתלמידים עומדים ללכת. לא מעט מהם מגיעים, מודים לי על השנה, מתעכבים ואומרים עוד כמה מילים טובות. תענוג.

אבל, כמעט בכל כיתה יש תלמיד אחד או יותר, שאני יודע שלא ייגשו אלי בסוף השיעור. התלמיד הזה רק רוצה לצאת מהכיתה בצלצול ולא לראות אותי יותר. הייתה לו חוויה שלילית איתי – ייתכן שפגעתי בו, ייתכן שאכזבתי אותו, ייתכן שהוא פשוט לא אהב את השיעורים שלי. כשקבוצת תלמידים תעמוד מולי ותדבר איתי בסיום, הוא יחמוק מאחור וייעלם. מה יקרה אם הייתי מדבר איתו, מדבר באמת, נותן לו להגיד לי מה באמת הוא חושב עליי? איך זה היה בשבילו, ואיך זה היה בשבילי?

כמפקד בצבא, לאחר סיום קורס שפיקדתי עליו, היו לי חוויות דומות לחוויות שבסיום שנה עם תלמידים. לא מעט תלמידים שסיימו את הקורס ניגשו, הודו, שיתפו בחוויות מרגשות. ואז, שמעתי דפיקה בדלת המשרד שלי. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, הייתי מאוד עייף, רציתי כבר לצאת וללכת הביתה. שאלתי מי זה, ואחד מהתלמידים בקורס נכנס למשרד ושאל אותי אם הוא יכול לדבר איתי. ידעתי שלא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לדבר איתו, אז אמרתי לו שבשמחה. לא היה לי מושג מה הוא עומד לומר.

להפתעתי, השיחה עם התלמיד הזה הייתה שונה משיחות קודמות, בהן חניכים באו להגיד תודה. הוא רצה לספר לי שהוא נפגע ממני. הוא אמר לי באותה השיחה שהוא התאכזב מכך שלא הייתי שם מספיק בשבילו, שהייתי מרוחק ממנו. הוא סיפר לי על פעמים שבהן דיברתי אליו בצורה בוטה שפגעה בו, על אמירות שלי שקוממו אותו והפריעו לו. הוא סיפר על תחושות קשות, לא פשוטות. הופתעתי. לא היה לי מושג שהוא מרגיש ככה. במשך שעה התלמיד דיבר. אני שאלתי כמה שאלות, הצגתי לו מדי פעם איך נראו הדברים מהצד שלי, ובעיקר הקשבתי. אני לא זוכר מה קרה בסיום השיחה. אני רק זוכר שכשהוא יצא, הייתי מותש. מבולבל. לא ראיתי את זה בא.

במהלך השנים, במקביל לפידבקים חיוביים ולשיחות מרגשות, היו לי גם כמה שיחות קשות. תלמיד שסיפר לי איך משהו שעשיתי מאוד הכעיס אותו וגרם לכך שהוא היה מרוחק ממני במשך שנה שלמה, תלמיד שתיאר לי תחושות מאוד קשות סביב עונש שנתתי לו, תלמיד אחר שאמר לי שמה שהוא למד מהשיחות איתי זה שפתיחות מול מפקדים יכולה לפגוע בך ולהזיק לך. כל אחת מהשיחות האלה הייתה עבורי אגרוף בבטן. בכולן ישב מולי תלמיד שהשקעתי אנרגיות רבות בעבודה איתו, והוא הבהיר לי איפה טעיתי.

השיחות הללו היו מאוד מאתגרות עבורי. מעבר לקושי הרגשי, כדי שהשיחות הללו יהיו אפקטיביות, כדי שהתלמיד יוכל באמת לשתף אותי בכאב ובכעס שלו, באמת לפרוק את המטען שהוא צבר, אני נדרש לפעול באופן שמנוגד לתחושות המיידיות שלי:

• לא להתגונן – כשתוקפים אותנו אנחנו מתגוננים. זהו אינסטינקט בסיסי. עם זאת, בשיחות מסוג זה, חשוב שלא נתגונן, כדי שהתלמיד יוכל לדבר באמת. ברגע שאני מתחיל "דיבייט" עם התלמיד, כשאני מסביר לו למה לא התכוונתי, למה הוא טועה, אני חוסם אותו. בשיחות הללו, הרצון להתגונן כמעט מציף אותי – אני יודע שהתלמיד טועה, שהוא פירש את הדברים בצורה עקומה, לא מדוייקת, יודע שזה לא באמת קרה כמו שהוא סיפר. ואז אני סותם את הפה, שם את המחשבות הללו בצד ומקשיב. זו הדרך היחידה לשמוע אותו. בסוף השיחה, לעיתים אני מציג גם את הצד שלי, אבל רק בסוף, כשברור לי שזה לא העיקר.
• לא לכעוס או להיעלב – כעס ועלבון בולמים הקשבה. אני לא יכול להקשיב כשאני עסוק בעלבון או בכעס, האגו מציף אותי ואין לי מרחב לאדם שמולי. התלמיד שמולי מרגיש את זה. התלמידים לא ידברו אם אשדר כעס ועלבון. אין ספק שאני לא יכול שלא לחוש את התחושות הללו, אבל אני משתדל לשים אותן בצד, להתעלות מעליהן, ולהישאר בשיחה.
• לא לתת עצות – מחנך נשאר מחנך. גם בשיחות מהסוג הזה, עולה בי הדחף להגיד משפטים כמו "היית צריך להגיד ככה...", "היית צריך לעשות ככה...", "אם רק היית אומר לי קודם...". זה לא הזמן לעצות. אנחנו כבר בסיום. זה לא מה שהתלמיד צריך ממני. הוא לא בא כדי ללמוד ממשנתי ומחוכמתי – הוא בא כדי ללמד אותי. הוא עכשיו המורה. אני נדרש להיות תלמיד קשוב.
• לחטט בפצעים הכואבים – דווקא האיזורים הכואבים, הרגישים, הם האיזורים המעניינים והמשמעותיים ביותר. גם אני וגם התלמיד נרצה באופן טבעי להתרחק מהם, אבל דווקא שם דרוש המיקוד שלנו. לכן, אני מנסה לשאול שאלות הבהרה דווקא באיזורים הללו. כשהתלמיד מתחיל לדבר על רגש שלילי כמו כעס, אכזבה, עלבון ועוד, אני מנסה להתעכב עליו, ושואל אותו שאלות כמו "מה בדיוק חשבת כשזה קרה?" "למה בדיוק אתה מתכוון?" "תוכל להרחיב?" ועוד... אלה הם האיזורים המשמעותיים ביותר ולכן חשוב להרחיב אודותם, גם אם הדבר קשה.
• לחכות עם ההתנצלות – התלמיד שנמצא מולי חווה חוויה קשה, בגללי. אני זה שפגעתי בו. יש לי דחף לנסות ולפייס אותו, להתנצל, להגיד לו כמה אני מצטער, או להודות שטעיתי. אבל אסור שההתנצלות תגיע מהר מדי. לעיתים הרצון להתנצל הוא בעצם רצון להשתיק את התלמיד, לא לשמוע אותו עד הסוף. צריך סבלנות. להקשיב לו עד הסוף, להשהות את התגובות שלי, לחכות. חוש השיפוט שלי מאוד בעייתי בשיחות מסוג זה וקשה לי לבחון בפרופורציות הנכונות את האירוע. לכן, אני משתדל להמתין ולהקשיב. רק כשהתלמיד מסיים לדבר, לאחר שהוא הבהיר את הכל, אני מעכל, מחבר את הדברים שהוא אמר, ואז בוחר למה להתייחס. לפעמים אני לא מתנצל כלל, לפעמים התנצלות חלקית, ולעיתים התנצלות מלאה. אבל בכל מקרה, אני עושה זאת רק לאחר שהוא סיים.
• לפרגן על האומץ – תלמיד צריך הרבה מאוד אומץ כדי להגיד למורה בצורה פתוחה שהוא נפגע. במצב כזה, הוא למעשה גם מתאר שהוא נפגע, וגם מבקר את המורה, בלי שהוא יודע איך המורה יגיב. רוב התלמידים חוששים לפגוע, לא רוצים להכאיב, אבל חשוב להם לשתף בכל זאת. אם התלמיד מוכן להסתכן ככה, זהו צעד מאוד משמעותי עבורו, ומאוד לא מובן מאליו. אני משתדל להתעלות מעל הקושי, ולפרגן לתלמיד על האומץ שהוא גילה. אני באמת ובכנות מודה לו על השיחה.

למרות הקושי, אני חושב שהשיחות שהזכרתי היו משמעותיות ביותר. ראשית, הן היו משמעותיות עבור התלמידים; הם נשאו מטען כבד במשך זמן ארוך, טינה ממושכת, והשיחות איתי עזרו להם, לדעתי, לפרוק את המטען הזה. לעבד אותו. לסייע לפצע פתוח להגליד. השיח הפתוח איתי על התחושות שלהם עזר להם, לדעתי, להיות מסוגלים ביתר קלות לתת מקום נכון יותר לתחושות השליליות שהיו להם. הם ראו שאני בן אדם, שלעיתים טועה, על חלק מהדברים מתנצל ועל חלק לא, רואה את הדברים בצורה מסויימת, ואני חושב שכך היה להם קל יותר לקבל את הדברים.

כמו כן, הן היו משמעותיות אף יותר עבורי. כל אחת מהשיחות הללו גרמה לי לחשוב, לבחון את עצמי, לנסות ללמוד. איפה לא הייתי רגיש? איפה הייתי יהיר, שחצן, בטוח בעצמי יותר מדי? מתי הגזמתי? מתי לא ראיתי מספיק את הצד של התלמיד? מתי לא הקשבתי?
שאלות בקשר לשיחות המשיכו להדהד גם חודשים אחריהן, בעבודה שלי מול תלמידים אחרים. השיחות הללו היוו עבורי מקור אדיר לצמיחה. האגרוף בבטן עזר לי לגדול, להתפתח.

יש תלמידים שאמיצים מספיק כדי לבוא ולנהל שיחות כאלה מיוזמתם, אך הם מיעוט. כדי שהשיחות הללו יתקיימו, נדרשת עבודה מצידנו. בחלק מהמקרים, כשידעתי שלתלמיד יש מטען שרציתי שהוא יפרוק, הייתי מנסה להגיע אליו בעצמי. הייתי מוצא זמן שבו אני יכול לדבר איתו ומעודד אותו אקטיבית לשתף אותי בתחושותיו. אומר לו במפורש שלדעתי הוא כועס עלי, ושאני רוצה לשמוע למה. אני אמנם "מחפש צרות", אבל חלק מהשיחות שציינתי לעיל התחילו כך, ואני מאוד שמח בדיעבד על שהן התקיימו. בנוסף, חשוב לתת לגיטימציה באופן כללי לכך ששיחות כאלה יתקיימו. להגיד במפורש לכלל הכיתה שסיום השנה הוא זמן שאפשר לנצל לסגירה - closure, ושאם יש תלמיד שפגעתי בו או שיוצא מהשנה עם תחושות קשות, הוא מוזמן לבוא ולדבר על כך. גם עידוד כלל התלמידים לרפלקציה על השנה, למשל לבקש מהם לכתוב עבור עצמם, עם עותק אלי, מה התהליך שהם עברו בשנה האחרונה, יכול לעודד את השיחות הללו. ראיתי תלמידים שתרגיל כתיבה כזה עורר בהם את הרצון לדבר ולפרוק. כמו עם האח שאינו יודע לשאול בהגדה של פסח, "את פתח לו" – אנחנו צריכים לעודד את התלמידים שלנו להיפתח, לאזור אומץ ולפתוח מולנו את הקשיים שלהם איתנו.

עבורי, השיחות הללו קשות בכל פעם מחדש. אבל לדעתי אין להן תחליף. אם אנחנו באמת מוכנים לאפשר לתלמיד, בלי שיפוט, תוך לגיטימציה מלאה, להציף מה שהוא באמת חושב עלינו, עד כמה הוא כועס, עד כמה הוא פגוע, ומה באמת עובר לו בראש, אנחנו יכולים ללמוד המון ולתת לו חוויה חינוכית חשובה ביותר. לקראת סוף השנה, אני חושב שחשוב שנזכור את התלמידים בכיתה שיוצאים עם תחושות קשות, ונקשיב להם. זה לא נעים, זה לא פשוט, אבל זה ממש חשוב.