לקדם מצוינות
"שלח לחמך על פני המים". המשפט הזה הוא בעיניי משפט מפתח בתיאור תוצאות התהליך החינוכי. אנחנו מלמדים, מסבירים, מעבירים מסרים, משוחחים, מכווינים – ואז אנחנו והתלמידים ממשיכים הלאה. אנחנו מקווים שעזרנו במשהו. התלמידים מתרחקים בהמשך השביל, ולנו לא נותר אלא לקוות. אבל, האם באמת עזרנו? מה הם באמת זוכרים מהתקופה בה לימדנו אותם?
במפגשים שונים שהיו לי עם תלמידים מהעבר, ראיתי שמחד גיסא פעמים רבות הם זוכרים מסרים ואירועים שאני לא זכרתי כלל, ומאידך גיסא לעיתים הם לא זוכרים כלל סיטואציות או שיחות שחשבתי שהיו משמעותיות עבורם. התופעה הזו גרמה לי לחשוב – מה באמת נשאר ממה שלימדתי?
בתקופה האחרונה, כחלק מתהליך של כתיבת ספר, יצאתי למסע מרתק בעקבות תלמידים שלימדתי בעבר, החל מתלמידים שלימדתי לפני שנתיים ועד לתלמידים שלימדתי לפני שמונה שנים. בסך הכל, נפגשתי עם כעשרים תלמידים ותלמידות שונים. המסע הזה עדיין בעיצומו, אבל כבר עכשיו אני רואה שלמדתי ממנו המון. אני רוצה לספר לכם על המסע הזה, ולהמליץ לכם לעבור בעצמכם מסע דומה.
לאורך השנים, היו לי מגוון סיטואציות מעניינות עם תלמידים; סיטואציות שבהן הצלחתי וסיטואציות שבהן נכשלתי, סיטואציות קלות, קשות, מרגשות. סיטואציות שנחרטו בזיכרוני, שלמדתי מהן, ועיצבו את דמותי כמחנך. העליתי על הכתב מספר סיטואציות כאלה, אבל הרגשתי שהתמונה חסרה – אני זוכר אותן רק מהזווית הצרה שלי. אני לא באמת יודע מה קרה בצד השני, מה התלמיד שהיה בסיטואציה הזו זוכר. כתוצאה מכך, החלטתי שהדרך לגלות מה קרה בצד השני היא פשוטה - לשאול את התלמידים האלה מה הם זוכרים. אז נפגשתי איתם. התקשרתי בכל פעם אל תלמיד עבר אחר שהייתה לי איתו סיטואציה חינוכית משמעותית (בעיניי), נפגשנו, ודיברנו על הסיטואציה המשותפת במשך בין חצי שעה לשעה. בתחילה שאלתי אותו מה הוא זוכר מהסיטואציה, לאחר מכן, נתתי לו לקרוא את התיאור שלי של הסיטואציה, ואז המשכנו לדבר. תוצאות המפגשים הללו הדהימו אותי. למרות שחלק מהתלמידים זכרו את הסיטואציה בצורה דומה מאוד לאופן שבו אני זכרתי אותה, ביני לבין לא מעט תלמידים היו פערים משמעותיים בכל הנוגע לזכרונות שלנו מאותה סיטואציה.
היו מקרים שבהם התלמידים פשוט לא זכרו כלל את הסיטואציה. חלקם התנצלו על שכל התקופה הזו מעט מטושטשת מבחינתם, חלקם פשוט זכרו חלקים אחרים מאותה תקופה, שהיו משמעותיים עבורם הרבה יותר. אחד התלמידים לא זכר כלל שיחה שאני חשבתי שהייתה מאוד משמעותית עבורו. גם כשנתתי לו לקרוא על הסיטואציה הוא לא זכר אותה, וכשהוא ראה מה הוא אמר שם הוא אמר שנשמע לו הגיוני שהוא אמר משהו כזה, אבל התנצל על כך שהוא פשוט לא זוכר. אני הייתי בטוח שהתלמידים עברו חוויה מטלטלת ומשנת חיים, והם לא זכרו אותה כלל...
תלמידים אחרים זכרו את הסיטואציות, אך פירשו אותן בצורה אחרת לחלוטין ממה שאני חשבתי. אחד מהם זכר את השיחה שקיימנו בעבר כמשמעותית מאוד עבורו, אך בעוד שאני חשבתי שהוא לקח מהשיחה ההיא מסרים מסוימים שניסיתי להעביר לו, הוא לא ראה אותם כלל כעיקר השיחה. הוא לקח מהשיחה הזו דווקא משפט ספציפי שאמרתי כבדרך אגב ולא ייחסתי לו חשיבות רבה, עצה כמעט טכנית על האופן שבו כדאי לו להתנהג כשהוא מקבל ביקורת, ואמר לי שהמשפט הזה ממש עזר לו והוא יישם אותו רבות שנים לאחר מכן. אני לא זכרתי כלל שאמרתי לו את זה. תלמידה אחרת, שהייתי משוכנע שהשיחה שלי איתה הייתה חיובית, אמפתית וטובה עבורה, זכרה כמעט אך ורק משפט ספציפי שאמרתי באותה שיחה שמאוד הפריע לה, נתפס בעיניה כצבוע וכבעייתי מבחינת הדוגמא האישית שלי, והשפיע מאוד על האופן שבו היא תפסה אותי ואת שאר המסרים בשיחה. ניסיתי לגשש ולבחון אם אולי היא בכל זאת זכרה גם חלקים אחרים, אך היא חזרה לתאר בלהט והתרגשות עד כמה היא התעצבנה עליי. לעומת זאת, תלמיד אחר, שהייתי בטוח שפגעתי בו בשיחה שלי איתו, אמר לי שהוא דווקא זוכר את השיחה כמאוד אמפתית, מאוד חיובית, ושהוא יצא ממנה מחוזק. אני ראיתי את המפגש איתו כדוגמא לסיטואציה שלילית שבה נכשלתי כמחנך, והוא דווקא ראה בו משהו חיובי ומחזק, שבו הוא נזכר מדי פעם.
חלק מהשיחות הראו לי שהפרשנויות שלי לסיטואציות היו פשוט מוטעות. אחד מהתלמידים שלי בחר לבצע משימה בליווי שלי, ואני הנחתי שהדבר היה ניסיון שלו ליצור איתי קשר עמוק יותר. כשהוא קרא זאת, הוא צחק ואמר לי שבאותו זמן, כל תלמיד היה חייב לבחור משימה. הוא רצה להשקיע במשימה כמה שפחות זמן, ובמקרה המשימה שאני הייתי אחראי עליה דרשה הכי מעט השקעה... תלמיד אחר אמר לי שמה שאני פירשתי כהתנגדות מודעת מצידו למסרים שלי, לא היה כזה כלל, הוא פשוט היה מאוד טרוד באותה תקופה ולא היה מספיק מרוכז, ולכן לא עשה את מה שאמרתי לו שכדאי לו לעשות.
השיחות העלו אצלי מגוון רגשות. הרגשתי גם גאווה ותחושת משמעות על כך שתלמידים אומרים לי ששיחות ומפגשים שלי איתם השפיעו עליהם. עם זאת, השיחות עוררו בי גם בלבול, חוסר ביטחון, תהייה – ממה נובע הפער בין הזיכרון שלי לזיכרון של התלמידים? האם העובדה שהם לא זוכרים את השיחה אומרת שהיא הייתה חסרת משמעות? האם ייתכן שהיא עזרה להם גם אם הם לא זוכרים אותה? אבל, אני חושב שהתחושה העיקרית שלי באותן שיחות, הייתה השתאות לנוכח הפוטנציאל האדיר של העשייה החינוכית ובמקביל לנוכח המורכבות שבה הזיכרון מתהווה ומתעצב בהדרגה.
היו לי חששות רבים לפני כל אחת מהשיחות: האם המפגש יהיה מביך? האם יעלו תכנים קשים? האם מה שאני זוכר מוטעה לחלוטין, ופתאום מה שכתבתי ייראה מגוחך? אבל, בסופו של דבר, מאוד נהניתי מכל אחת ואחת מהשיחות. מדהים לראות כיצד אנשים מתפתחים ומתעצבים לאורך השנים, ומעניין לנסות לזהות את טביעות האצבע שלי בתהליך שהם עברו. בשיחות רבות עברנו בשלב מסוים להסתכלות נוסטלגית על תקופה רחוקה, עם זיכרונות טובים ורעים וחוויות שעברנו ביחד, ונהניתי מכך מאוד. אני יודע שאשמע כמו דודה פולנייה, אבל באמת נהניתי לראות איך התלמידים שלי גדלו...
בספרו המפורסם "ברבור שחור", ניקולס נסים טאלב טוען שבמקצועות שבהם לא ניתן לראות באופן מידי וישיר האם צדקת או טעית, כמעט ואין למידה מהניסיון. אדם יכול לעבוד במקצוע כזה במשך עשרות שנים, מבלי להשתפר. יש סכנה שכמורים ניפול בדיוק למלכודת הזו: שלא נקבל משוב אמיתי על הבחירות השונות שלנו, על ההחלטות שקיבלנו. שיחות עם תלמידים לשעבר מאפשרות לחזק את המשוב הזה, את הלמידה וההתפתחות שלנו כמורים. אני מאמין שהמסע שתיארתי, חידד עבורי לקחים ותובנות לגבי העשייה החינוכית שלי.
הלקח העיקרי שלי מהמסע הוא הפער שבין מה שאני חושב שהתלמיד זוכר, לבין מה שהוא באמת זוכר. פעמים רבות כשהתלמיד יוצא מהדלת, אני חושב שיש לו בראש דבר מסוים, אבל בפועל יש לו בראש דבר שונה לחלוטין. אפשר להסיק מכך: "נו, התהליך החינוכי הינו אקראי לחלוטין ולא ניתן לדעת מה התלמיד ילמד מאיתנו". אבל, לדעתי יש בכך התנערות מאחריותנו כמחנכים. המסקנה שלי היא הפוכה: לדעתי, עליי לפעול הרבה יותר כדי להבין מה בדיוק התלמיד שלי חושב. מה הוא למד, ומה הוא לא למד. לא לחזור איתו לאותה שיחה לאחר שמונה שנים, אלא לאחר כמה שבועות או חודשים. לנסות כל הזמן לסגור את הפער.
לסיכום, אני ממליץ לכם לצאת למסע דומה לזה שאני יצאתי אליו ועודני נמצא בו. אתם מוזמנים לקרוא גם על מסע דרמטי בהרבה שערך המורה דיוויד מנשה, ולקבל השראה נוספת. אני ממליץ לכם להיפגש עם תלמידים לשעבר, לדבר איתם על סיטואציות ספציפיות שאתם זוכרים, ולבדוק איך הם זוכרים אותן. זה גם חשוב ומלמד, וזה גם ממש כיף.
לימדתי היסטוריה ומתמטיקה בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים במשך כשש שנים, מתנדב בעמותת עלם, עמית בביה"ס למנהיגות חינוכית ע"ש מנדל.
