ישראל במלחמה
שנים רבות מתרוצצת במוחי שאלה כבדת משקל - "מהי הזיקה בין חינוך לתשוקה?" באופן אינטואיטיבי, ברור שקיים קשר חזק בין מידת התשוקה של המורה לאיכות הוראתו, אבל מה טיבו של קשר זה? איך הוא בא לידי ביטוי הלכה למעשה? אנסה לשפוך מעט אור על השאלות הקשות הללו, אך ראשית אקדים ואשאל - מהי תשוקה?
מבין שלל ההגדרות בהן נתקלתי, מצאתי כמעניינת ביותר את זו של מלטש העדשות היהודי-הולנדי, הלא הוא ברוך שפינוזה. שפינוזה זיהה את ההשתוקקות כמאפיין אנושי, קמאי ונבדל ממהויות אחרות. הוא הבחין בין יצר, רצון ותשוקה: היצר כמייצגן של כל התאוות למנעמי הגוף, הרצון - ככמיהה לסיפוק הצרכים הנפשיים, והתשוקה – הנעלה על כולן - היא היצר ו/או הרצון, המודעים לעצם היותם כאלה. לפי הגדרה זו, אדם בעל תשוקה לדבר – גשמי או רוחני - יודע ומבין שהוא צריך או רוצה. התשוקה, על-פי שפינוזה, מתגלה אפוא כמהלך בו האדם מביט פנימה ועורך בירור פנימי עמוק המבהיר לו את זיקתו החזקה לדברים.
ברוך שפינוזה: "התשוקה היא מהותו של האדם", אתיקה, ספר 3. תמונה: כריכת הספר "על האל והמטאפיזיקה"
התשוקה לתחום הדעת
אני אוהב מתמטיקה ומודע לכך. במבט לאחור אני מבין שאהבה זו תרמה תרומה מכרעת לבחירתי בהוראת המתמטיקה כעיסוקי לחיים. אני זוכר איך כילד רך בשנים הלכתי שבי אחר יופייה של "מלכת המדעים": הלוגיקה הסדורה, האסתטיקה של הגיאומטריה, השימושיות והרלוונטיות מזה מול ההפשטה והריחוק מן המוחשי מזה, הפכו את לימודי המתמטיקה לחוויה אינטלקטואלית מסעירה, נפלאה ובעלת משמעות ייחודית עבורי. לתשוקתי למתמטיקה הייתה השפעה רוחבית על חיי והיא עיצבה את הרבדים היסודיים ביותר באישיותי ובזהותי.
אולם תשוקה זו לא צמחה כיש-מאין. היום אני יכול להצביע בבירור על הרגע בו היא החלה קורמת עור וגידים: הייתי בן 10 והייתה זו המורה חיה מכיתה ו'-6 שהציתה בי את האהבה למתמטיקה. למרות שחלפו כשלושה עשורים, אינני יכול לשכוח את הזיק שבעיניה – שלא כבה גם לאחר 20 שנות הוראה – בכל פעם שהתייצבה מול הלוח ופתרה להנאתה ולהנאתי, בעיות בחשבון ובהנדסה. סגנון הוראתה היה נמרץ, מתפרץ, תיאטרלי, קולח ואותנטי. היה בו משהו מדבק. היה לו מקצב פנטסטי, מיוחד במינו – שונה מכל מה שהכרתי עד אז. חיה התבלטה כמשב רוח מרענן בין המון מורים שאף פעם לא ניסו לרתק אותנו, שלא היה להם ניצוץ בעיניים. חיה הבינה שהיא אוהבת מתמטיקה והיה חשוב לה שאנחנו נדע זאת. היה לה ברור שלהתלהבותה האותנטית מן החומר תהייה השפעה מעצבת, מצמיחה וחיובית. בתבונה, ברגישות ובטבעיות היא הילכה עלינו קסם ואגב כך הצליחה לגרום לרבים מאיתנו להתאהב במקצת באהבתה שלה. היא לא הכריחה אותנו לקחת חלק בריקוד המתמטי, אלא רק עוררה אותנו להאמין שייתכן והריקוד החדש אינו קשה כפי שחשבנו. היא רק פיתתה אותנו להתבונן בה שואבת עונג מן התרגילים והשרטוטים והזמינה אותנו לחשוב על הרעיון שאולי, רק אולי, באמת מדובר בריקוד נפלא ומהנה.
התשוקה להורות
לכל אחת ואחד מאיתנו יש את המורה חיה שלו. כולנו מכירים מורים רבים שחרף הצפיפות בכיתות, הביורוקרטיה, השחיקה ותנאי השכר, מצליחים לשמר את הניצוץ והלהט. כשקראתי את "מסות על חינוך ותרבות" של ניטשה (אסופת הרצאות שתלמידיו העלו על הכתב), נדהמתי לגלות שבתיאור דמות המורה הנהדר שלו – ארתור שופנהאוור, ניטשה מסר תיאור מדויק של מורתי האהובה. בקליפת אגוז ועל דרך השלילה, המסר של ניטשה היה חד ונחרץ: למחנך שאין שום מעורבות רגשית ומוסרית עם החומר אותו הוא מלמד, למחנך שאין שום נגיעה אישית בעולמם הפנימי של תלמידיו, פשוט אסור ללמד. לפי ניטשה, מסתבר, התשוקה לתחום הדעת היא רק חלק מן הסיפור.
ארתור שופנהאוור. המחנך הנערץ על-פי ניטשה
מיד צצו במוחי שאלות נוספות: "כיצד מתרחשת נאותה נגיעה אישית?", "האם גם אני, כמו חיה, מצליח לגעת בתלמידי?" ניטשה טען שזו הכריזמה המתפרצת של המחנך שבאמצעותה הוא כובש את לב התלמידים, אבל הרגשתי שתשובה זו חסרה: כריזמה ודאי יכולה לסחוף מבחינה אינטלקטואלית, אך ספק אם היא זו החורדת את הלב.
החלק החסר בפאזל שלי, הגיע ממקור מפתיע: בכמה שורות אלמותיות הצביע שלמה המלך על האופן הייחודי באמצעותו יש לעורר את התשוקה:"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה, אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים, ב', ז'). הדוברת בשיר משביעה את בנות ירושלים שלא תחשנה את אהבתן. במבט ראשון דומה שרגש האהבה מוצג כמהות פנימית, סגורה ובלתי נגישה, אך מכלל לאו אתה שומע הן: למרות שהבנות מתבקשות שלא לעורר את האהבה טרם זמנה, הדוברת נוטלת לעצמה את תפקיד מעוררת המודעות לאהבה ולאמונה בקיומה. דומה שבעל המגילה מבקש לגלות לנו משהו יסודי על אופייה המיוחד של ההשתוקקות: תשוקה אמיתית לעולם לא תישמר בסוד - במהותה היא כוח מתפרץ המבקש לבקוע מד' אמות, להגיע, לחדור ולהכות שורש בלבבות בני האדם. מעורר המודעות הוא איש בשורה חדור תחושת שליחות - המאוהבת בשיר מגלה את צפונות ליבה ומשמשת לחברותיה כמקור השראה אמין. יוצא בזה שהדוברת – בדיוק כמו המורה חיה – היא מחנכת בעלת תשוקה.
אז הדוברת בשיר השירים מלמדת אותנו שתפקידו של מורה חדור-תשוקה הוא להצביע על ההיתכנות ולעורר את האמונה שבלב באמצעות דוגמא אישית ואותנטית. מבחינתה אלו הם שני הצדדים השונים של אותו המטבע - מטבע התשוקה. או אז הבנתי: זוהי הרי אחת ממטרותי העיקריות בכיתה: לעורר בקרב תלמידיי מודעות ליכולתם, להצמיח בקרבם אמונה כי טמון בהם הפוטנציאל לאהוב מתמטיקה, לומר להם נכוחה, במילים ובמעשה: "הביטו בי, אני מאד נהנה ללמוד וללמד אתכם מתמטיקה – מדובר במקצוע מסעיר - אני מאד אוהב אותו. ייתכן שלא תאהבו אותו כעת – זה בסדר גמור, אך היו קשובים ואל תאטמו את ליבכם לאפשרות שזה יקרה בעתיד". יתרה מכך, בתחום דעת שנתפס כמורכב וכקשה לעיכול, התשוקה של מורי המתמטיקה חשובה שבעתיים - עליהם מוטלת משימה מוסרית עצומה: לעורר אמונה דווקא במקום בו לא פעם חדרי הלב כבר ננעלו, שערי הרצון כבר נסגרו, פתחי היצירתיות נאטמו וחדוות הלמידה נמוגה.
אז התשוקה לתחום הדעת היא תנאי הכרחי אך בלתי מספיק להוראה מיטבית. מן התשוקה למתמטיקה לא נובעת בהכרח התשוקה להורות מתמטיקה - בדיוק כפי שלא כל מאוהבת היא כאשת הבשורה מ'שיר השירים'. זכורים לי לא מעט מורים אשר ללא ספק אהבו את מקצוע הוראתם ובערה בהם תשוקה דיסציפלינארית, אלא שזו נותרה כאש זרה המסוגרת בתוך עצמה. בבמבט לאחור, מורים אלו היו מבחינתי פספוס גדול - הם לא אפשרו לי להציץ ביפעת הלהבה הבוערת בקרבם ולהתפעל משלל גווניה, הם שללו ממני את האפשרות להתפתות ולהאמין שאולי גם אני אוכל בעתיד להצית בקרבי להבה נהדרת שכזו ולהתחמם לאורה.
התשוקה להעניק ולשתף
התשוקה לתחום הדעת והתשוקה להורות הן העידית הראויה לגידולים נאים בשדה החינוכי, הן הכוחות המניעים יצירתיות, חדשנות ויזמות פדגוגית. המורה המשתוקק יעסוק, יבדוק, יפתח, יחקור, ישתלם וילמד את תחום הוראתו בקדחתנות, מתוך שאיפה מתמדת להעצים ולהצמיח את עצמו כמורה. אך זהו חיזוק העצמי והאישי, בערתי הפנימית, נראה שאין בכך די ונחוץ גם כח שלישי - כמעט אלטרואיסטי בטיבו, שיניע וידחוף את המחנך להקרין ולהשפיע מאורו הפנימי החוצה, לחלוק את השפע הרוחני שלו עם אנשים זרים, עם ילדים של מישהו אחר. דומה שב-D.N.A של המחנך חייבת להיצרב תשוקה נוספת: התשוקה להעניק ולשתף. אנסה להבהיר את מרכזיות התשוקה הזו באמצעות השוואה.
בתקופת הלימודים, נהגתי לחלוק עם חבר טוב תובנות פילוסופיות. באחת מאמירותיו החכמות טען החבר: "הוראה היא כמו הצגת תיאטרון – המורה הוא שחקן ותלמידיו הם קהל הצופים. יש במקצועות הללו הרבה מן המשותף ובשניהם יש דבר-מה נרקיסיסטי". זוהי השוואה מעניינת וכנראה נכונה בחלקה, אלא שחוששני שהיא מחמיצה אולי את המהות החשובה ביותר של החינוך: ראשית, השחקן אינו חייב להזדהות עם התוכן אותו הוא מציג. שנית, בתיאטרון הקהל פאסיבי ואין לו שום השפעה על עלילת המחזה, בעוד שבכיתה התלמידים נוטלים חלק פעיל בשיעור ומשפיעים על התנהלותו. שלישית, בזמן שקהל הצופים בתיאטרון בחר באופן מודע וחופשי לרכוש כרטיסים להצגה מסוימת, לפחות חלק מתלמידי הכיתה הם בבחינת קהל שבוי. זוהי נקודת המפתח: בדיוק משום שהתלמידים שלנו לא בחרו באופן מודע ועצמאי ללמוד מתמטיקה, תפקידו של המורה הוא כתפקיד הדוברת ב'שיר השירים' - לחשוף בפני התלמידים את היופי הגלום במקצוע, לעורר בקרבם מודעות ואמונה באפשרות שאולי, בזמן מן הזמנים, הם יבחרו ללמוד מתמטיקה מתוך הנעה פנימית ובחירה חופשית, לפתוח בפניהם את האפשרות לגילוי וזיהוי פוטנציאל התשוקה שבקרבם. איך נצליח לחדור את מעבה השריון המקיף תלמידים חסרי ביטחון או כאלה שחוו כישלון, אם לא באמצעות פעולה נפשית-רוחנית המבוססת על בניית אמון, קירבה וחיזוק תחושת השותפות? כללו של דבר: שלא כמו מעל בימת התיאטרון, ההוראה בכיתה מזמנת למורה אינספור סיטואציות רגשיות מורכבות התובעות ממנו מעורבות אישית חזקה.
התשוקה להעניק ולשתף היא אם כן עניין לבבי ורגשי. הוראה המושתתת על מעורבות אישית מצד המורה, מעתיקה את הפדגוגיה כולה מן המישור העיוני-פורמאלי לשדה הרגשי-אישי: המורה אינו עוד "צינור מנוכר להעברת ידע" אלא מתגלה לתלמידיו כאדם משמעותי, משתף ורגיש, הפותח צוהר ואפשרות הצצה לעולמו הפנימי והנהדר. ודוק! דווקא בתקופה בה המידע הגולמי נגיש יותר מאי פעם, והתקשורת הבלתי אמצעית בין בני האדם הולכת ומצטמצמת, מתגלה ומתבלט ביתר שאת, ערכו הסגולי של המורה המעניק והמשתף כאדם בעל משמעות. אין לי ספק שהמורים המוערכים ביותר הם בדיוק המורים שהצליחו לעורר מעורבות אישית ורגשית חזקה – הן כלפי עצמם והן כלפי החומר הנלמד.
הלב הפועם והכוח המניע של המעשה החינוכי הוא התשוקה. שיעור נטול תשוקה כמוהו כגוף ללא נפש ונשמה. מיצוי שלושת מופעי התשוקה משקף עבורי את דמות המחנך האידאית, את דמותה של מורתי חיה. ניתן לראות איך שלוש התשוקות שזורות כחוט השני בעמודי התווך של המעשה החינוכי, ובכך מבליטות את ייחודו של ביחס למקצועות אחרים: התשוקה לתחום הדעת, עניינה בתכנים הפדגוגיים - ב"מה הנלמד", התשוקה להורות היא ביטוי לפן האסתטי-צורני של המעשה החינוכי או ל"איך הנלמד", והתשוקה להעניק ולשתף משקפת את ה"מי הלומד", את מושא החינוך ותכליתו העליונה – הלא היא האדם.
האם גם אתם חושבים שהתשוקה כה חיונית למעשה החינוכי? האם גם לכם היה מורה משתוקק שהשפיע על בחירתכם במקצוע המיוחד הזה?
