רוצים שהתלמידים ילמדו למבחן באמת? עשו אותו עם חומר פתוח

הרשו לי לפתוח בתיאור רגשות שהציף אותי, בזמן בדיקת מבחנים.

שתי כיתות י"ב, סמסטר ב'.

אני מניחה אחר כבוד את ערימת המבחנים של כל כיתה, מסדרת היטב בקבוצות של חמישה על חמישה, נוטלת את העט  ומתחילה בבדיקה.

גם אחרי 18 שנות הוראה, אני מסוקרנת לקרוא מה הם הבינו, מה למדו, מה שיננו בעל פה ומי מהם יצר  סיפור חדש.

במבחן השני או השלישי, אני מגלה לתדהמתי כי השפה הכתובה מלוקקת משהו, מנוסחת באופן  שאין לו קשר עם התלמיד שכתב את המבחן.

אני ממשיכה לקרוא עוד קצת, למרות שהחשד כבר עולה והנה אני ממשיכה לקרוא נתונים לא רלוונטיים ליצירה, ניתוח שאינו נדרש בשאלה וכדומה. אתם כבר מבינים.

חשד להעתקה!

אני פותחת את מכשיר הנייד שברשותי, מקלידה את שם היצירה ורואה כיצד אחד לאחד, העתיק אותו תלמיד את הניתוח.

אלמלא היה זה המבחן היחיד בכל שתי הכיתות שבדקתי, הייתי מניחה כי מדובר בתלמיד סורר שקיצר לעצמו את הדרך בצורה לא ישרה, בלשון המעטה.

אלא שככל שהתקדמתי בבדיקה, נוכחתי לדעת שאין מדובר בנער עצל בודד. מכל כיתה מצאתי בין שלושה לחמישה מעתיקים שנעזרו בטלפון החכם. אכן חכם... הטלפון.

מה שהרגשתי היתה קשת של רגשות; תחושת עלבון, אכזבה  וכעס על כולם. על מי שכביכול "השגיח" בבחינה. על אותם שהעתיקו ולא למדו. על הזלזול בחומר, על העצלות ועל הקלות הבלתי נסבלת.

העתק ושלח.

הסתובבתי עם אותן תחושות מעורבבות זו בזו מספר ימים וככל שעבר הזמן, הרגשות השליליים כמעט ונעלמו והגיע תורו של ההיגיון והשכל להיכנס לתמונה.

מדוע הם בעצם העתיקו?

לכאורה, מדובר בשאלה רטורית - כי החומר לא מעניין אותם. הוא מיושן, הוא לא יעזור להם להתעשר או לקנות דירה.

הלמידה והשינון מבחינתם הם בזבוז זמן. אין כאן שום השקעה. עדיף להסתכן, להעתיק מהטובים והמקצועיים ביותר כביכול  ולחכות לתוצאות.

בעבר היו מעתיקים משליפים, מה שדרש השקעה מוקדמת, כמו סוג של הכנת "שיעורי בית" לקראת המבחן. התלמיד, העתיק לתוך דף קטנטן את החומר הנלמד ושלף אותו בעת הצורך (ומכאן מקור שמו - שליף)

אבל היום, הדור הנוכחי כבר מתוחכם יותר. הוא לא יכין שיעורי בית, הוא לא ישקיע שעות בהעתקה ממקום למקום. הוא פשוט יקיש - ילחץ ויעתיק. כל כך קל. אז למה בכלל להתאמץ?

למה באמת להתאמץ?

המבחן ככלי למידה אמיתי

רבות כבר דובר ונכתב על שיטת ההוראה.

האירוע הנוכחי הבהיר לי, מעבר לפגיעה ולתדהמה, כי הגיעה העת לשנות את שיטת הלימוד וככל שנקדים לעשות זאת, נרוויח מכך אנחנו המורים אך בעיקר התלמידים.

שיטת ההיבחנות חייבת להיות עם החומר פתוח, בכל מקצוע מדעי או רב מלל. השיטה שבה כל החומר מצוי וגלוי בפני התלמיד, מכבדת את שני הצדדים.

כאשר החומר גלוי, השאלות ידרשו מחשבה מעמיקה יותר, מנותחת ומבוססת. בבחינה עם חומר גלוי, אנחנו בעצם אומרים לתלמידים שלנו - תתאמצו! אבל בצורה אחרת. תחשבו, תעמיקו, תנתחו, תכניסו את עולמכם האישי, תשוו, תשקיעו!

פרופסור סוגטה מיטרה, חוקר בעל שם עולמי והזוכה בפרס TED לשנת 2013 על עשייתו החינוכית פורצת הדרך, מדבר רבות על הנושא ואף מציע שלתלמידים תהיה גישה לאינטרנט במהלך הבחינה. לדידו, המורה צריך ללמד הבנת הנקרא, תחקיר וניתוח ולתת להם כלים לבניית מערכת אמונות הגיוניות שלא מושפעות מכל אמירה חיצינית. (ניתן לקרוא על כך עוד כאן )

אין ספק במבחן כזה דורש גם מאיתנו, המורים, חשיבה מעמיקה בנוגע לאופן בנייתו. ודאי שלא נוכל לשאול שאלות ידע פשוטות שהתשובה אליהן נמצאת בגוגל, אלא כמו שכותב מיטרה, נאלץ לאתגר אותם עם משימות שידרשו מהם מחקר, חיפוש, ניתוח וכתיבה.

מיטרה מאמין שיש לתת לתלמידים גישה לאינטרנט ולטלפונים בזמן מבחן

זה השיעור שקיבלתי מתלמידיי שהעתיקו. אינני מקלה ראש בעבירה שהם עשו. בשקר המכוער ובזילות שלהם. הם ייענשו כפי שבית הספר יראה לנכון, בכך אין לי צל של ספק. אלא שלאירוע  כזה, צריכה להיות הסתכלות נוספת.

אסור לנו, אנשי החינוך, רק לצקצק ולהניד את הראש בדאגה על הדור הנוכחי. זה דור שמלמד אותנו על עצמו ועל התהליכים החינוכיים שצריכים להתרחש.

האם קרה לכם שתלמיד העתיק במבחן או עבודה? מה עשיתם?