מהו ההבדל בין הוראה לבין חינוך?

 

יש מורים שכאשר שואלים אותם במה הם עובדים, הם עונים שהם מורים ל… אחרים יענו שהם לא מורים, אלא אנשי חינוך, ורק אז יסבירו באיזה תחום דעת הם מתמחים.

לאחרונה, יצא לי להרהר בשאלה האם לא כל מורה הוא גם איש חינוך? האם אני צריכה להיות מחנכת כיתה, כדי להגדיר את עצמי כאשת חינוך?

מסתבר שהתשובה על כך, אינה תמיד אחידה וחד משמעית.

הישיבות הפדגוגיות הן מקום וזמן מצוין להבחין בין מורה לאיש חינוך; זה המקום שבו ניתן  לשמוע את תגובות המורים על התלמידים ומתוכן להסיק מי באמת מכיר את תלמידיו לעומק, קיים שיחה אישית או שתיים עם כל תלמיד במהלך השנה, ומי התמקד בהוראת תחום התוכן שלו בלבד.

תפקיד המורה המקצועי זהה לדעתי לתפקידו של מחנך הכיתה; כל מורה יכול לתפקד כמחנך, גם מבלי שתושם עליו התווית "מחנך כיתה".

ההבדל המשמעותי טמון בתפיסה שלנו את עצמנו - האם אנו רואים את עצמנו כמורים או כאנשי חינוך?

כל מי שמלמד ועובד עם בני נוער במסגרות כאלה ואחרות, נתקל באינספור סיטואציות שדורשות ממנו לחנך או להנחיל את תפיסת עולמו החינוכית לאותו תלמיד או תלמידה.

בכדי לאפשר לכל אחד מאיתנו לבדוק בינינו לבין עצמו מה הוא או היא יותר - מורה או מחנך/ת, בניתי שאלון שבודק את ההבדל, דרך אותן סיטואציות שכולנו נתקלים בהם מידי יום ביומו.

אין נכון או לא נכון בתשובות הללו. כדאי לענות לפי ההתנהגות והתחושות שלך, לפי ההרגל והתפיסה החינוכית שגיבשת במהלך השנים.

קיבוץ התשובות, יוכיח האם אתם יותר מורים או יותר מחנכים…

 

בחן/י את עצמך: האם את/ה מורה או מחנך/ת ?

1.כשאני רואה תלמיד עם עיניים כבויות בכיתה שמשדר חוסר עניין בשיעור, אני:

  א. אין לי זמן לתלמידים שלא רוצים ללמוד. אני ממשיך /ה ללמד

  ב. מבקש/ת ממנו ללכת לשטוף פנים ולהתעורר

  ג. אשוחח איתו בסוף השיעור

  ד. אם אני המחנך, אתקשר להוריו, ואם לא. איידע את המחנך

 

2 .כאשר אני מלמד/ת ויש כיסאות מורמים על השולחנות, אני:

  א. ממשיך/ה ללמד

  ב. מבקש/ת מהתלמידים להוריד את הכיסאות

  ג. מוריד/ה בעצמי את הכיסאות

  ד. מבקש/ת מהתלמידים להוריד רק את הכיסאות שקרובים ללוח

3. באמצע שיעור תלמיד זרק קללה עסיסית לחברו. אני:

  א. מה השאלה? זה הסגנון דיבור שלהם. עושה פרצוף לתלמיד המקלל

  ב. שולח/ת את התלמיד להירשם על הפרעה

  ג. מתעלם/ת כאילו לא שמעתי כלום

  ד. מפסיק/ה את השיעור ועושה מזה עניין רציני

4. האם מותר לאכול בשיעורים שלך?

  א. כן - זה לא מפריע לי, אם התלמיד רעב, עדיף שיאכל

  ב. לא - זה ממש לא מנומס, ראוי גם לחנך אותם לאיפוק, בשביל זה יש הפסקה

  ג. אני מרשה, בתנאי שזה אוכל שאינו מרעיש

  ד. אני מרשה רק לשתות. מים בלבד!

5. תלמיד הגיע לבית הספר בלי חולצת בית הספר

  א. אין מצב שהוא יכנס לכיתה, הוא חייב להתנהג על פי הכללים

  ב. אשלח אותו למצוא חולצת בית ספר ואנסה להבין מה קרה

  ג. אשלח אותו הביתה ואתקשר להוריו, חשוב לעדכן  

  ד. לא משנה לי, העיקר שהגיע ללמוד

6. עד כמה את/ה עושה שיחות אישיות עם תלמידים?

  א. אני רק מורה מקצועי/ת, לא עושה

  ב. עם תלמידי החינוך שלי אני עושה. כמורה מקצועי/ת אין לי פנאי לעוד שיחות

  ג. משתדל/ת לעשות, אבל נפגש/ת רק עם כאלה שיש להם מצוקה

  ד. עושה עם כל התלמידים

 

7. הגעת בבוקר ללמד, יום אחרי שהיה אירוע משמעותי במדינה או בעולם. אתה/:

  א. לא מתייחס/ת, חבל לי על הזמן ויש עוד המון חומר להספיק

  ב. מקדיש/ה עשר דקות

  ג. עוצר/ת הכל ומתייחס/ת לאותו אירוע, מבקש/ת מהתלמידים לשתף

  ד. מזכיר/ה במילה, אבל נזהר/ת שזה לא יגלוש על חשבון השיעור כולו

 

8. את/ה מזהה בשיעור התנהגות לא הולמת של הכיתה כלפי תלמיד שהפך לשעיר לעזאזל ואז:

  א. לוקח/ת את התלמיד הנפגע לשיחה

  ב. עוצר/ת את השיעור ושמה את "הפיל" במרכז הכיתה

  ג. לא מתערב/ת, כל אחד  צריך לדעת להתמודד בכוחות עצמו

  ד. מתערב/ת רק אם אני רואה החרפה במצב וחולשה של אותו תלמיד

9. עד כמה את/ה שומר/ת על קשר עם תלמידייך לאחר שסיימו את בית הספר?

  א. כל אחד הלך לדרכו בסיום הלימודים ואין קשר בדרך כלל

  ב. יש קשר רופף עם בודדים

  ג. יש קשר מצוין עם תלמידים קרובים לליבי, גם אחרי מספר שנים

  ד. בשנה הראשונה והשנייה יש קשר, אבל מטבע הדברים לא ניתן להחזיק קשר כזה לאורך שנים

10. מתי את/ה מדווח להורים על בעיה עם התלמיד?

  א. מדווח/ת באסיפת הורים על עניינים לימודיים

  ב.תלוי עד כמה ההורה פתוח לשמוע, אם ההורה אטום, גם לי אין שום עניין

  ג. לא מדווח/ת, בשביל זה יש יועצת בבית הספר

  ד. מעדכן/ת, משתפ/ת, מדווח/ת. אין אצלי סודות.

 

 

סיכום התוצאות:

כאמור אין כאן נכון או לא נכון. כל אחד ואחת מאיתנו בחר במקצוע ההוראה או הדרך החינוכית, ממניעים כאלה ואחרים. העובדה שכולנו נשארים שנה אחר שנה במקצוע זה, מגיעה ממקום של אהבה, כך לפחות אני סבורה. אין לשאלון זה תשובון מוגדר שמעיד עלינו כאנשי חינוך ברמה טובה או מצויינת. מגוון התשובות שיש לכל שאלה, עשוי לקחת אותנו להרהורים חשובים לא פחות ולהבנה, מדוע אנו נוהגים כך ולא אחרת.

וזה אולי המקום החשוב ביותר; המקום שבו נעצור לרגע (החופש הגדול הוא זמן אידיאלי לחשוב על הדרך החינוכית שלנו) ונגדיר לעצמנו מה הם הקווים האדומים שלנו מול התלמידים. מה נרצה להנחיל, ממה נתעלם והאם יש בכלל מקום להתעלם?

לא משנה באיזה צד של המתרס גיליתם שאתם נמצאים, הרי כמעט לכל מורה ברור שבתוך כל המרדף על "הספק החומר", אנחנו לא תמיד נותנים מספיק חשיבות לצד החינוכי-ערכי ולהיותנו אנשי חינוך שמשפיעים.

כן, אנחנו משפיעים! לא תמיד יש לנו מושג עד כמה.

תלמידים זוכרים משפטים שמורים אמרו להם - לטוב ולרע. בכל שיחה על חינוך ומקומו של בית הספר בחייו של האדם, יצופו אינסוף סיפורים על מורה שהיה גם מורה לחיים, מורה שדירבן, האמין, דחף וחינך או על מורה שלא האמין בתלמיד, השפיל או יצר התנגדות למקצוע.

פעמים רבות תלמידים מעידים כי המורה "אוהבת אותם" או "שונאת אותם". ההפרדה בין אותה "אהבה" ל"שנאה", מעידה על החיבור הרגשי שהתלמיד חש כלפינו וחווה את אותה חוויה רגשית מאיתנו.

בראש ובראשונה אנו אנשי חינוך מעצם העובדה שאנחנו המבוגרים האחראים, עומדים מול דור צעיר, שמסתכל עלינו ולומד מאיתנו איך להיות, או איך לא להיות...

איך שלא נסתכל על עבודתינו כמורים - לכימיה, אנגלית או תנ"ך, כולנו עוסקים בדיני נפשות. כולנו מלמדים מאות תלמידים ולכן, חשוב גם שנרגיש אותם. החינוך הוא הערך המוסף של הלמידה עצמה, או כפי שאלברט איינשטיין היטיב לנסח:

"החינוך הוא מה שנשאר, כאשר שוכחים את כל הדברים שלמדנו בבית־הספר"