מתמטיקה?! למה בכלל ללמד את זה?

ללמד מתמטיקה זאת משימה לא פשוטה. עבור רב התלמידים זה מקצוע שנוא, קשה, מתסכל ומרגיש לא רלוונטי. אבל בכל זאת, הוא נחשב חשוב, ומי שטוב במתמטיקה נחשב גאון ומצטיין. מה גם שבשביל ממוצע טוב וקבלה לאוניברסיטה חייבים את המתמטיקה. כשתלמיד מקבל 90 בספרות – אומרים יפה. אבל כשהוא מקבל 90 במתמטיקה – אומרים שהוא גאון.

כשהייתי סטודנטית ותלמידה – לא אהבתי מתמטיקה. לא הבנתי למה אני צריכה אותה. אבל הייתי טובה – קיבלתי מחמאות והורי היו גאים בי. כולם סביבי היו מופתעים והחמיאו לי על כך. ואני - נחשבתי גאון.

במשך שנים רבות הייתי עם וגם ליד המתמטיקה, כמתכנתת וחוקרת. ואהבתי ושנאתי. ועזבתי וחזרתי. והתלבטתי והחלטתי. אבל מה שלא עשיתי, גם כשחשבתי שבחרתי להתרחק, היא הופיעה בחיי באיזושהיא דרך.

כשמשהו לא עוזב אותך (או אולי אתה לא מעזיב אותו), אז אפשר לנסות להמשיך להילחם בו, או לנסות להתחבר אליו. למצוא בו את הטוב. לנסות לקבל בשמחה את המתנה הזאת שקיבלת, ולבחור איך להשתמש בה נכון.

ואחרי שנים ארוכות של התרחקות והתקרבות למתמטיקה, בתוך המסע האישי שלי, בחרתי להיות מורה למדעים. אבל במהרה דברים השתנו, ומצאתי עצמי מורה למתמטיקה. הגעתי לראיון אצל מנהל בית הספר בחודש יולי, חודשיים לפני תחילת הלימודים. בראיון, המנהל שיתף אותי שבאופן לא מתוכנן, המורה למתמטיקה הודיעה על עזיבה, והוא זקוק דחוף למורה למתמטיקה. המנהל שאל אותי לדעתי. ידעתי  שללמד מתמטיקה יהיה לי באופן אישי יותר קל מאשר ללמד מדעים. אבל היה לי רצון ללמד מדעים, כי הרגשתי שיהיה לי שם יותר מעניין. אבל כמו תמיד, הגורל רצה אחרת, והתגלגלתי ללמד מתמטיקה.

אני מלמדת ארבע שנים מתמטיקה ברמות שונות, בגילאים שונים, מ-ח' עד יב', ממצטיינים במתמטיקה ועד כאלה שנחשבים כ"חסרי סיכוי". ויחד איתם, בכנות ובסבלנות, אני מנסה למצוא את התשובות ל"למה מתמטיקה".

עם השנים, יש לי כמה תשובות לשאלה למה מתמטיקה. התשובה המשמעותית ביותר  מבחינתי היא העובדה שהמתמטיקה יכולה לספק היבט משמעותי של התגברות על קושי.

במתמטיקה יש רגעי ניצוץ של הבנה: התגברות על תרגיל קשה, הבנה של רעיון מתוחכם, שמחה על ציון גבוה, ששווים המון. הם שווים לא רק בשביל ההצלחה במתמטיקה, אלא גם בשביל בניית תחושת המסוגלות ובשביל השמחה. התלמיד מרגיש שלא מוותרים עליו וכמו כן הוא לומד שדרך עבודה קשה הוא יכול להצליח.

יש רגעים בהם התלמידים מסתכלים על משימה שנראית להם בלתי אפשרית. הם מתייאשים, כועסים ומאשימים את כל העולם. אני שם לצידם, מנסה לעודד, לשקף, להסביר. ללמד אותם להמתין. שיסמכו עלי, יחשבו ויחכו רגע, כי אני יודעת שכשתלמידים ממתינים, קוראים את השאלה שוב, הם יכולים לראות בחושך ובתוך הערפל – אור קטן, קצה של הבנה. כשאני מזהה את הניצוץ הקטן של הבנה, אני מתרגשת יחד עם התלמידים, משקפת להם את הדרך שעשו, מובילה אותם דרך הניצוץ הקטן שראיתי, להמשיך ולהתקדם בפתרון. זאת תחושה נפלאה לי ולהם. זה נשמע כמו מסע רוחני בחיים – וזה בסך הכל תרגיל במתמטיקה.

כולם יכולים לחוות את התחושה הזאת, בפרט תלמידים שוויתרו על מתמטיקה – וממשיכים רק כי אני מתעקשת איתם. וכן, לפעמים אני אומרת להם – "זה לא באמת חשוב", "ברב לא תשתמשו", "תשכחו את רב החומר 5 דקות אחרי הבגרות", ו-"גם אני לא מבינה את משרד החינוך בבחירה שלו את חומר הלימוד". אבל יחד עם זאת אני גם אומרת להם  את זה: "יש פה הזדמנות לעשות משהו שגם אם אנחנו לא מבינים את החשיבות שלו ולא מסכימים איתו – אנחנו יכולים ללמוד ממנו. אנחנו יכולים ללמוד ממנו דברים על עצמינו. על היכולות שלנו. על ההתמודדות שלנו מול הקושי. על תוצאה של אמונה בעצמנו".

היום אני שמחה ללמד מתמטיקה. אני מוצאת סיפוק גדול בנתינה הזאת לעצמי ולתלמידים. אני שמחה כשאני מצליחה לפתח את ההצלחה והיכולת אצל מי שוויתרו עליהם ומוותרים לעצמם. מזכירה לעצמי שוב ושוב לא לוותר, כי אם אני אוותר, גם הם יוותרו. הרי השכל מוצא את כל הסיבות בעולם למה עדיף לוותר - הוא נותן לי סיבות מצוינות לוויתור הזה, כמו למשל "כנראה הם לא באמת רוצים" או "מה לעשות – יש גם כאלה שחלשים ולא יכולים". אבל בסופו של דבר, אל מול הסיבות הללו, הרגש מחבר אותי לתלמידים שלי, עוזר לי להמשיך ולא לוותר עליהם ועלי.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו – התלמידים ואני, עם המתמטיקה וכבר לא כל כך ליד. דף חדש נפתח – דף של כיף ויכולת, של התגברות על קושי, בניית תחושת מסוגלות ותחושה טובה באשר לעצמי. ושם? שם נמצא הסיפוק הגדול של ללמד מתמטיקה.