גלולות לשיפור הישגים: הטוב, הרע והמכוער

הדיון סביב "גלולות הפלא" שאותן נוטלים בעלי הפרעות קשב וריכוז עולה בקרב הציבור מידי פעם ומעלה את הנושא למודעות. אך מה בדבר התלמידים בעלי הפרעות קשב שאינם מאובחנים? ומה עם אלו שאינם בעלי הפרעה כלשהי, אך נוטלים תרופות על מנת להעלות את רמת הריכוז לצורך למידה לקראת מבחן? מחשבות על הקשר בין הכימיה במוח ללמידה, הישגי התלמידים ואתיקה - במאמר שלפניכם.

על הפרעת קשב
מקורה של הפרעת קשב (באנגלית: Attention-Deficit / Hyperactivity Disorder - ADHD) הוא נוירולוגי והתסמינים העיקריים שלה הם קשיי קשב וריכוז, היפרקטיביות ואימפולסיביות. מדובר בתופעה שכיחה, המוערכת כרלוונטית לכ-5%-10% מהאוכלוסייה, ובאה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. ללא טיפול ודרכי התמודדות היא מפריעה בתקופת הילדות, בתקופת הלימודים בבית הספר ובאקדמיה, בחיפוש תעסוקה והתמדה במקום העבודה, בזוגיות והורות. אחוז ניכר מהילדים הסובלים ממנה ואינם מטופלים כראוי יחוו כישלונות בבית הספר, יסבלו מדימוי עצמי נמוך, חלקם יפתחו הפרעות התנהגות ועבריינות, וחלק ניכר מהם ישתמשו בחומרים ממכרים (סיגריות, אלכוהול וסמים) על מנת לנסות להתמודד עם ההפרעה והשלכותיה. 

בתהליך האבחון להפרעה בוחנים את המקורות לתסמינים ומבקשים להתאים את הטיפול לכל אדם באופן אישי. ה-DSM, המדריך לסיווג ואבחון הפרעות נפשיות המקובל ורווח בחברה המערבית, אינו רואה קשר בין המנגנונים העומדים בבסיס לקויות הלמידה הנפוצות כיום (דיסלקציה, דיסגרפיה ודיסקלקוליה) לבין אלו של הפרעת קשב, ועל כן היא אינה מוגדרת כלקות למידה. יחד עם זאת, מדובר בהפרעה המקשה בצורה משמעותית על למידה, ועל כן היא מקבלת התייחסות רצינית מצד גורמים פדגוגים, בדומה ללקויות הלמידה השונות.

חשוב לציין כי הפרעת קשב וריכוז יכולה להיות מלווה בהיפראקטיביות (Attention-Deficit Hyperactivity Disorder - ADHD) אך יכולה להתקיים גם בלעדיה (Attention-Deficit Disorder - ADD).

בהפרעת קשב וריכוז קיים קושי ביכולת לקליטת גירויים (קשב) וביכולת לברור מהם הגירויים הרלוונטיים ולהתרכז בהם (ריכוז). הלוקים בהפרעת קשב מעלים בקרב הסובבים אותם תחושה שהם חולמנים, שכחנים ושאינם מקשיבים. הקושי בהתארגנות גורם להם לעיתים קרובות להגיע באיחור לבית הספר בשיעורים הראשונים וגם בחזרה מההפסקות. היעדר הקשב של התלמיד מתבטא בצורה המידית בחוסר הקשבה לאורך זמן, המובילה את התלמיד לעיתים קרובות לפספס מידע חיוני הקשור להיערכות לשיעור, הנחיות לגבי שיעורי בית וכן הלאה.

הפרעת הקשב אינה חולפת עם הגיל, אך חלק מהסובלים ממנה לומדים עם הזמן לחיות איתה ומסגלים לעצמם אורך חיים, הרגלים וטכניקות להימנע או להתגבר על תסמיני הפרעת הקשב או מסיטואציות שבהן הפרעת הקשב מפריעה לתפקוד במסגרת בה הם פועלים. 

זה לא אני - זה המוח שלי!
הפרעת הקשב היא הפרעה נוירו-התפתחותית, כלומר, היא נובעת ממקור ביולוגי-עצבי ויש לה בסיס גנטי. המוח שלנו בנוי מרשתות של עצבים המקושרים ביניהם באמצעות חומרים שונים. אחד החומרים הללו, אשר משפיע על רמות הקשב והריכוז שלנו, נקרא דופמין. לאנשים שהחומר הזה נמצא בכמות נמוכה אצלם, יש קושי בוויסות התגובה לגירויים, קושי שיכול להתבטא בהפרעת קשב וריכוז. גלולות הניתנות לבעלי הפרעות קשב וריכוז (כגון: ריטלין, קונצרטה, דיטרנה וכון הלאה), מגרות שחרור דופמין ואף מעכבות את היעלמותו, על מנת שיתפקד לטווח ארוך יותר. רוב הגלולות ברוב המקרים מועילות, אך כמו לכל תרופה, גם להן קיימות תופעות לוואי ועל כן הן אינן מתאימות לכל אחד.

מעבר לטיפול תרופתי, קיימות שיטות רבות נוספות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. יש מי שיתאים לו טיפול פסיכולוגי או אימון ממוקד להפרעת קשב ויהיה מי שיראה תוצאות חיוביות משיטת ביופידבק. כדאי לציין כי ניתן לשלב כמה שיטות ולמעשה כולן משפיעות על הפעילות המוחית גם אם לא מעורבים בטיפול חומרים כימיים המוכנסים לגוף.

מה קורה במציאות?
התלונות הנפוצות על הגלולות ובעיקר על המפורסמת שבהן, הרטלין, היו ולעיתים עודן שהן מסממות את הילדים, הופכות אותם לזומבים חסרי נשמה והתלהבות, גורמות להתמכרות ובעלות תופעות לוואי כגון: אובדן תיאבון, עצבנות וקושי להירדם. כיום יש מגוון תרופות וטיפולים, כאשר ההורים והילד שותפים בתהליך הבחירה, ונראה כי כל הנוגעים בדבר הפנימו כי לכל ילד יש למצוא פתרון המתאים לו.

ומה באשר לילדים שאינם מאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז?
העידן שלנו מאופיין בדרישה להספק שנראה לעיתים לא סביר: בשיעורי הבית, בכמות החומר הנלמד ובמספר המקצועות. הדרישות הגבוהות קיימות בכלל בחיים המערביים, ולא פחות אצל תלמידי תיכון וסטודנטים. בשתי מסגרות הלימוד הללו הדרישות הולכות וגדלות, וזה עוד בכלל בלי לדבר על מי שנאלצים או רוצים לעבוד בתקופת הלימודים, דבר שהופך את הניסיון להיות תלמיד למופת לתובעני ולעיתים לבלתי אפשרי. בנסיבות אלו, נטילה של גלולה ממריצה ומרכזת כמו ריטלין, עולה כאופציה, וחלק לא קטן מהתלמידים בתיכון ומהסטודנטים בוחרים באפשרות הזו.

סמים בספורט
ניתן להקביל את נטילת התרופות לשיפור הישגים בלימודים לזה שנעשה בספורט. תופעת הסמים בספורט מתייחסת לנטילת תרופות וסמים על ידי ספורטאים, על מנת לשפר את הישגיהם. המודעות לנושא זה החלה בשנות ה-90 של המאה הקודמת והולכת ועולה בשנים האחרונות, כך שבדיקות רבות נעשות לספורטאים, על מנת לנסות ולהבטיח ששיפור ביצועים באמצעות נטילת תרופות יהפוך למעשה לא משתלם ולא "זוהר".

אז מה הבעיה ?
תופעת נטילת חומרים ממריצים ומרכזים על ידי תלמידים בריאים ושאינם מאובחנים, גורמת לזילות של הפרעת הקשב והריכוז, שהרי למי מאיתנו לא יועיל קצת שיפור בריכוז?

תלמידים וסטודנטים שיש להם הפרעות קשב וריכוז נאלצים להוכיח זאת במבדקים יקרים והם חשודים באופן מידי על ידי גורמים שונים (מורים, הורים, רופאים, יועצים) כמי שמעוניינים לקבל התאמות מבלי שהם באמת זקוקים להן. אלו הלוקחים ריטלין או תרופות אחרות ללא אבחונים סובלים לעתים קרובות מהפרעות שינה, בעיות תיאבון, רעד, דופק מהיר או יתר לחץ דם.

בחברה המערבית אנו נמדדים על פי יעילותנו, ונראה כי תוסף כימי לגוף שלנו כבר לא מהווה חציה של גבול, בעיקר לאור ההישגים שאנו יכולים לבצע כאשר אנחנו על כדורים. טשטוש היכולת שלנו לזהות היכן נגמרים הכישורים הטבעיים שלנו והיכן מתחילים הכישורים וההישגים אליהם אנו מגיעים באמצעות תוספים חיצוניים הוא בעיה קשה ביותר. זה מתכון מסוכן, שעלול ליצור בקלות אצל מי שרק רצו להספיק ולהצליח יותר – התמכרויות שונות.

העולם הוא תחרותי. זו עובדה. השאלה היא האם אנו מספיק מאמינים בעצמנו או שוויתרנו ואנו מחפשים את היתרון היחסי בגורם חיצוני. וזו גם השאלה שחשוב להעביר לתלמידינו.

העתיד כבר כאן
הניסיון לפתח תוספי מזון וחומרים אחרים משפרי קוגניציה, מתבטא בעיקר ביצירתם של חומרים כימיים לשיפור ביצועים בתחומי הקשב, הזיכרון והתכנון. המרוץ לשיפור המתמיד הביא למיסוד תחום אקדמי חדש הנקרא נוירו-אתיקה, אשר עוסק בשאלות מוסריות וחברתיות, הנובעות משימוש בתרופות והתקנים משפרי קוגניציה. 

אז מה כל זה אומר עלינו? יכול להיות שעצם קיומו של תחום הנוירו-אתיקה מעיד שכבר חצינו את הקו האדום? האם בעתיד גם לתחום החינוך יקום גוף הפועל כנגד סמים הנצרכים על ידי תלמידים וסטודנטים לטובת שיפור הישגים?

היחס שלנו כמורים לתלמידים עם בעלי הפרעת קשב הוא מורכב. אנו מודעים פעמים רבות ליכולות הגבוהות שהתלמיד מפגין וגם לעיתים למוטיבציה הגבוהה שיש לו להשתלב בשיעור, אך מתוסכלים לפעמים מבעיות משמעת שמגיעות מצדו, המקשות על ניהול השיעור. התלמידים שלנו אינם זהים אחד לשני והשונות בכיתה היא אתגר אמיתי, המוביל אותנו לחפש פתרונות שונים, בדמות של הערכה חלופית, מתן חופש תנועה בכיתה ואפילו סידור הכיתה לכדי סביבת עבודה דינמית. הפתרונות השונים מגיעים גם מצדם של התלמידים. עבור חלק מהם הכדורים נגד הפרעת הקשב והריכוז מסייעים ומשפרים משמעותית את התפקוד גם בחיים מחוץ לבית הספר ובניגוד אל תלמידים אלו,חלק אחר מהתלמידים מבקשים מאיתנו להתמודד מולם כשהם לא נוטלים את הכדורים, מסיבות שונות. 

רציתי לסיים את המאמר עם נקודות פשוטות שיעזרו לנו לדעת מהו הגבול שאותו אסור לנו לחצות מבחינת השימוש בחומרים כימיים משפרי ביצועים קוגניטיביים. לא מצאתי גבול כזה, אבל הבנתי כמה דברים חשובים בעת שחיפשתי אותו – סגנון החיים שבו אנו חיים מקצין את הפערים בין אלו שיש להם "יכולות לימודיות" של המקצועות בבית הספר, לבין אלו שהיכולות הללו אינן באות אצלם לידי ביטוי בבית הספר. אולי במקום לנסות "לקרב" את התלמידים ליעדים מוגדרים של מצוינות ובמקביל לנסות להתקרב אליהם כמורים באמצעות שינוי שיטות ההוראה, אולי בכלל כולנו צריכים להוריד את הרגל מדוושת הגז ולבדוק לרגע לאן אנו נוסעים. העולם שלנו באמת תחרותי, אבל האם המחיר שהתלמידים משלמים כדי לנצח בתחרות הוא מחיר שראוי לשלם אותו?

אם אתם קוראים את המאמר הזה בחדר המורים, אזי רוב הסיכויים שלידכם מונחת כוס הקפה שהכנתם. מה הייתם אומרים אם היו מספרים לכם שקיים מקצוע שמחנך אנשים להימנע משימוש בחומרים כימיים לשיפור ביצועים קוגניטיביים, אבל שרוב אלו העוסקים בו צורכים חומר כימי משפר ביצועים בשם קפאין?