ישראל במלחמה
בזמן השיעור, כמו בחיים עצמם, לא תמיד הכל מעניין, זורם, מהנה ומוביל לשיתוף פעולה מלא מצד כל התלמידים. אבל יש שיעורים, או יותר נכון, רגעים בשיעורים, שקורה בהם משהו מיוחד. רגעי קסם.
רגע כזה, הוא רגע שבו אתה מסתכל בעיניי תלמיד או תלמידה ומבין שקורה שם משהו – חלקים מהפאזל מתחברים אחד לשני והתמונה הכללית מתבהרת, או במילה אחת - הבנה. זו חוויה עוצמתית להיות עד לרגע כזה, אבל ככל שהסיפוק מהרגע גדול יותר, כך עולה גם תחושת האחריות שלך כמורה לקיומם של רגעים כאלו או היעדרם. אתה מבין בעצמך, שלבחירה בשפה, במילים ובאמצעים החזותיים יש משמעות גדולה: האופן שבו אתה בוחר להציג את הדברים, לבטא את המחשבות שלך כמו גם הבחירה בדרכי ההוראה עבור נושא כלשהו - יכולים לעשות את ההבדל בין הבנת התלמידים למצב של חוסר הבנה ואפילו להבנה שגויה.
על הבנה והדרך אליה
החשיפה שלנו למידע מאפשרת לנו את ההבנה אך לא מקדמת אותנו אליה. גם אם נזכור את כל מה שקראנו - לא ניתן לומר עלינו שאנחנו מבינים. ציטוט הסבר של מורה הוא מדד לזיכרון ולא הבנה. דווקא כאשר התלמיד חוזר על ההסבר במילים שלו מספר פעמים ובניסוחים שונים, מציג דוגמאות רלוונטיות השונות מאלו שניתנו, מחבר את ההסבר לנושאים אחרים ואף לתחומים אחרים, מתאר כיצד ניתן להשתמש בידע לצרכים שונים, מספק השוואות ודוגמאות, מדגיש את הדמיון והשוני בין דוגמאות שונות והרלוונטיות שלהן לנושא ומיישם את הידע באמצעות תכנון, עיצוב או יצירה של תוצר - אז ניתן לומר עליו שהוא מבין.
כאשר תלמיד לא הבין דבר מה, יש לנו, המורים, נטייה לשאול אותו מיד –"מה אתה לא מבין?" שאלה שברוב הפעמים נגלה שהתלמיד לא יודע כיצד לענות עליה. אם היה מבין – לא היה שואל. לכן אנו נדרשים לכוון את התלמיד באמצעות שאלות שהוא עצמו יענה עליהן, כדי למצוא בדיוק את הנקודה הבעייתית, שיוצרת אצל התלמיד את התחושה שהוא אינו מבין.
למעשה, עצם העיסוק בהסבר מוביל להבנה, בדיוק כשם שעצם התרגול מוביל לשיפור. כאשר אנו מסבירים נושא כלשהו, יש לנו נטיה טבעית לחשוב שהדרך שבה הצד המקשיב יבין אותנו, היא להשתמש באופן שבו הסבירו לנו, שהרי כך הבנו. כמובן שאין לכך בסיס, שהרי חלק מהשונות של בני אדם כלומדים באה לידי ביטוי בדרכים השונות המתאימות לטיפוסי לומדים שונים.
המורה, יש לך טעות
כאשר מתרחש מפגש ראשוני של תלמיד עם נושא חדש שלא הכיר בעבר או ניסוי חדש בנושא שכבר יש לו רקע בו, הוא מתמודד איתם באמצעות ידע קודם שיש לו, מתחום קרוב העוסק באותו עניין. הידע שלנו נבנה באמצעות איסוף של חוקים ואילוצים הנבנים מתוך תפיסות, אמונות ונתונים אשר נצברו מהתנסויות אישיות ולא בהכרח מלמידה פורמלית. לפעמים לא מתקיים אצלנו תהליך חשיבה מסודר וצף לו ידע שעולה מתוך התת-מודע ומהווה אינטואיציה ראשונית. חלק מן הקושי בהבנה של תלמידים בנושאים מסוימים נובע מהבניה מוטעית של ידע שנבנה אצלם בעת שלמדו נושאים אלו נושאים דומים. שאלות של תלמידים מאפשרות למורה לזהות באמצעות חקירה משותפת עם התלמיד את הנקודה שבה תפיסת התלמיד שגויה כתוצאה מידע חסר, שגוי או כתוצאה משימוש במודל מנטלי שאינו תואם לסיטואציה (לקריאה נוספת ניתן לקרוא את הכתבה "איך תשתמשו בשגיאות התלמידים שלכם כפתח לעולם מחשבתם?"). אחד הסימפטומים למצב כזה הוא כאשר תלמיד פונה אלינו ואומר "המורה, יש לך טעות"; כמובן שיכול להיות שבאמת המורה טעה, אבל לעתים זה קורה בגלל סכמות של תלמיד שיש בהן דבר מה שגוי. התלמיד, שמשהו בסיסי מתערער אצלו לנוכח המידע החדש שאינו משתלב או אפילו מנוגד לסכמות הקיימות אצלו, לא יכול לעבור בשתיקה על הסתירה שהוא מזהה בין מה שהוא יודע מבחינתו אל מול דבריו של המורה (ובצדק). במקרה כזה, יש לקעקע תחילה את היסודות השגויים של התלמיד בנושא הנלמד, ורק לאחר מכן הוא יהיה פנוי לבסס את היסודות לקראת הידע חדש.
חשיבה לצורך הבנה
כדי להבין, צריכים לזכור מידע ולבצע עליו פעולות שונות, כמו לתאר את ההסבר במילים שלך, לחפש דוגמאות שונות וכדומה. אבל כדי שכל אלו יקרבו אותנו להבנה, אנחנו צריכים דבר נוסף - חשיבה. כדי להבין דבר מה, יש לחשוב בצורה יעילה על הדבר ולשם כך על המורה לעודד תלמידים להשתמש באסטרטגיות חשיבה מהסוגים הבאים:
בחיי היומיום של שגרת ההוראה בכיתה, לא קל לזכור את התהליך שהתלמיד צריך לעבור כדי להגיע לכדי הבנה. אבל אם נזכר בו מידי פעם ונדגיש אפילו דבר אחד מבין כל אלו שצוינו במאמר - נוכל לקרב את התלמידים לנקודה המופלאה הזו שנקראת הבנה.
איך אתם מקדמים את ההבנה של תלמידיכם? אילו פרקטיקות אתם מצאתם יעילות?
