ישראל במלחמה
לאחרונה צפיתי בשיחת TED שבה הרצה בריאן גולדמן – רופא שבהרצאתו הודה בכך שהוא עשה ועודנו עושה טעויות בעבודתו. בשפה מרגשת בריאן מתאר כמה טעויות מצערות במיוחד שהוא ביצע בקריירה שלו, ולאחר מכן הוא מציע שחייבים לשנות את הדרך בה מקצוע הרפואה מתייחס לטעויות הללו. הוא מאמין כי הרפואה תשתפר מכך שרופאים יוכלו לדבר על הטעויות שלהם בחופשיות, מבלי שירגישו ששופטים אותם, כיוון שהדבר יאפשר להם ללמוד זה מזה. כיום, הוא מספר, רופאים חוששים לדבר על הטעויות שהם עושים, כיוון שיש התייחסות מאוד שיפוטית כלפי הטעויות הללו. במקום לדבר על הטעויות, הם מטייחים אותן, מאשימים אחרים, או פשוט מנסים להתעלם מהן, וכך עושה גם המערכת הרפואית כולה.
לאחר הצפייה בשיחה חשתי צורך חזק לבחון את הטעויות הרבות שאני עשיתי בחיי. גיליתי שהטעויות שלי יכולות להתחלק לכמה קטגוריות:
לשתי הקטגוריות האחרונות לדעתי יש פוטנציאל גדול לקדם למידה כמו גם הוראה.
למצוא את הערך בטעויות
לתחושתי כיום על פי רוב מצופה ממורים, בדומה לרופאים, שלא לעשות טעויות. מנהלים, הורים ואפילו מורים אחרים נוטים להיות שיפוטיים ושליליים מאוד בנוגע לטעויות שמורים עושים. עם זאת, כאשר מורים הופכים לחברים טובים, הם חשים בנוח לחלוק את הקשיים שלהם, לשאול שאלות, לחלוק עצות וללמוד אחד מהשני. זה קורה גם כאשר בבתי ספר נהוגה מערכת של מנטורים או חונכים שחולקים מניסיונם עם מורים חדשים.
מה יקרה אם האיים הקטנים הללו – הזוגות והשלשות הנ"ל יתרחבו ויהפכו לקבוצות קטנות של מורים, מנהלים, יועצים ואפילו לצוותי שכבות, מקצועות, או בתי ספר? הדבר דורש אמון בתוך הצוות, אך האמון הזה קיים לפחות בחלק מבתי הספר שאני מכיר. אני מאמין שהרעיון הזה יכול להתרחב לבתי ספר רבים ואף להפוך לחלק אינטגרלי מהיום-יום של כל המורים. מה דעתכם? האם זהו רעיון ישים? מועיל? כדאי?
תוצר לוואי של יצירת שיח כזה יכול להיות הקטנת פרופורציית הטעויות, ולא רק אלו של המורים, אלא גם הטעויות של התלמידים. זאת מכיוון שכאשר המורים מבינים את ההזדמנויות שהטעויות שלהם מספקות עבורם, הם ככל הנראה יזמנו הרבה יותר למידה מטעויות לתלמידיהם, והיחס לטעויות ישתנה גם בכיתה.
שינוי הגישה לגבי הטעויות שתלמידים עושים היא צורה נוספת בה אנו יכולים לשפר את הלמידה. ברוב מכריע של הכיתות, טעויות נתפסות כתפקוד לקוי. הציון של תלמיד יורד בעקבות טעות וכך תלמידים מקבלים מסר ישיר וגלוי כמו גם סמוי אודות הצורך בהקטנת כמות הטעויות, או לפחות החבאתן, כמה שרק אפשר.
זו כמובן חשיבה מעוותת. כשחשבתי על הטעויות שעשיתי לאורך השנים, היה ברור מהר מאוד כי ככל שהטעות הייתה גדולה יותר – כך אני למדתי יותר. כמובן שלמדתי גם מההצלחות שלי, אבל לא קרוב לכמה שלמדתי מהכישלונות. אני מאמין שכל קורא כרגע יכול להזדהות עם כך שכולנו למדנו ועודנו לומדים מהטעויות שאנו עושים.
9 דרכים ללמד בעזרת טעויות
הבעיה של תלמידים היא לא שהם עושים טעויות. הבעיה האמיתית היא שמורים אינם משתמשים בטעויות הללו על מנת לקדם למידה. כיוון שטעויות מקושרות לבושה, תלמידים חוששים להתנסות, לקחת סיכונים, לחקור, ולחשוב בעצמם. על מנת להבין עד כמה התופעה הזאת יכולה להיות בעייתית, קחו לדוגמא את רוב התוכניות למצוינות ולמחוננים בארץ. במקומות רבים מדי התלמידים שנמצאים בכיתות הללו אינם התלמידים בעלי החשיבה היצירתית ביותר, אלא התלמידים שהשיגו את הציונים הגבוהים ביותר. אנו מתייגים את מי שעשו הכי פחות טעויות כמחוננים, תלמידים טובים או מוכשרים.
לדעתי זו טעות לתפוס טעויות כמשהו רע. כאשר טעויות הופכות להזדמנויות ללמידה, הכל משתנה. התלמידים לוקחים יותר סיכונים, חושבים בדרכים חדשות, מרמים הרבה פחות ופותרים תעלומות ושאלות שקודם היו בלתי אפשריות בעיניהם.
הנה כמה דברים שאנחנו יכולים לעשות בכיתה על מנת לשנות את דרך החשיבה ה"סטנדרטית" על טעויות, אלו הם דברים שניתן ליישם בהערכה פורמלית כמו גם בלתי פורמלית:
אני אשמח לראות בכניסה לכל בית ספר שלט גדול שאומר "כל הנכנס בשער זה ילמד". ללמוד משמעו לא לפחד לבחון טעויות של מורים ולעודד תלמידים להתנסות וליצור טעויות בדרך. השתמשו בכל הטעויות הללו ללמידה, לשיפור ולתחושה טובה בנוגע לתהליכים שאתם והתלמידים שלכם עושים.
הצטרפו למאמץ לקדם טעויות! שתפו בתגובות לכתבה טעויות שעשיתם ומה למדתם מהן!
--
פוסט זה פורסם לראשונה באתר Edutopia, אשר בנדיבותם אישרו לפרסם אותו גם בהגיע זמן חינוך
