להקשיב לשטח
השבוע פורסם בעיתונות כי ארגוני הורים בספרד קוראים לערוך שביתת שיעורי בית במחאה על כמות השיעורים "הבלתי מקובלת" (המרכאות במקור) שילדיהם מקבלים (לקריאת הכתבה לחצו כאן).
מעניין הוא, שחקרתי ומצאתי כי כפי הנראה, מאז הקמתם של בתי הספר בשלהי המאה ה-19 היה נהוג לתת לתלמידים עבודה לבית. כלומר, בכל העולם בפרק הזמן של כ-150 שנה: הסיבות לקיומם של בתי הספר השתנו, האוכלוסיה שבאה בשערי בתי הספר השתנתה, שיטות ההוראה השתנו (כן. קצת, הייתם מאמינים?), האמצעים השתנו, המבנה השתנה, המקצועות השתנו, אבל דבר אחד עומד איתן - שיעורי הבית. כבר כ-150 שנה בחלק ניכר מבתי הספר בעולם נהוג להעניק לתלמידים שיעורי בית.
כמורה בישראל, חשבתי על כך לא פעם, מה כדאי ולשם מה בכלל נותנים שיעורים? אני חושבת שראוי לתת על כך את הדעת במסגרות שמכשירות מורים ובבתי הספר שתומכים ומלווים את המורים בתהליך ההוראה. הנה כמה תובנות שיוכלו, אולי, להיכנס לשיעור אחד בקורס סוגיות אתיות בחינוך (נכון, אין גם קורס כזה, אבל כדאי שיהיה). בקורס יש להגות לדעתי, בין היתר, בשני ערכי בסיס בחינוך: הגינות ומידתיות.
הגינות במתן שיעורי בית
בכיתה כל התלמידים שווים. בבית לא. אם אתם מורים מעולים ומומחים בהוראה דיפרציאלית, זיכרו שכאשר נתתם שיעורי בית, נפתחים עכשיו שוב פערים בין התלמידים. בין אילו שההורים עוזרים להם ובין אילו שאין להם בכלל שולחן ופינת לימודים מסודרת בבית. כמו כן נוצרים פערים בין אילו בעלי האמביציה ובין ה"עצלנים". אני לא שופטת, רק אומרת: השקעתם בליישר קו ולצמצם פערים בכיתה - שימו לב שעכשיו הם נפתחו שוב.
המורה צריך לשאול את עצמו בכל שיעור, לשם מה הוא נותן שיעורי בית?
1. אם התשובה היא כי התלמידים הרעישו ורציתי להראות להם שההשלכות של אי סדר בכיתה הן שנשארת עבודה לבית - לדעתי, התלמיד מבין מכך שהוא קיבל הרגע עונש וזה יוצר בעיה במסר. שיעורי בית הם לא עונש, ובטח שלא עונש קולקטיבי (שלא תקף במערכת החינוך לפי חוזר מנכ"ל).
2. אם התשובה היא "כי לא הספקתי את החומר"- שיעורי הבית הם בוודאי לא הפתרון. זה לא ראוי להעביר את האחריות הפדגוגית לתלמידים, להוריהם ו/או למוריהם הפרטיים. ישנם פתרונות נוספים בתחומי האחריות והביצוע של בית הספר, למקרה שאין הלימה בין שעות ההוראה ויעדי ההבנה שהוצבו (מונח שונה בתכלית ובמהות מ"לא להספיק את החומר").
3. אם התשובה היא כי אני רוצה שיטרימו את החומר שנלמד בשיעור ויגיעו עם בסיס של ידע, כאן אני ממליצה לתת כמשימה משהו מגרה ומפתה לקראת מה שעתידים ללמוד בכיתה (עיקרון הפיתוי) או משהו שיסביר למה אנחנו הולכים ללמוד את החומר (עקרון התכלית) ולא את היידע עצמו, שעלול לתסכל את התלמיד ללא תיווך (לקריאה נוספת כדאי לקרוא את "תשעה עקרונות להוראה משמעותית" מאת שמעון אזולאי).
4. אם התשובה היא כי חשוב שהתלמיד יתרגל את החומר הנלמד - אז זה נכון, בעיני, למקצועות מסויימים, בעיקר: לשפות ולמתמטיקה בכל הכיתות ולפיזיקה וכימיה רק בתיכון. בשאר הדיסיפלינות (אזרחות, תנ"ך, ספרות, ביולוגיה, גיאוגרפיה, היסטוריה), אין חשיבות לתירגול. במקצועות אלו, אופי שיעורי הבית לא צריך להיות סיכום או שינון - לזה אין ערך לדעתי. שיעורי הבית צריכים להיות מורכבים ממשימות שבאמת יש ערך מוסף לעשיה שלהן בבית: מציאת כתבות בעיתון באזרחות, במדעים וסביבה; צילום תמונות הרלוונטיות לנלמד בטיולים בחופש או בסוף השבוע ; לעשות ניסוי; לערוך סקר לשאול משפחה וחברים וכן הלאה...). נכון, במגמות האומנותיות ובחינוך גופני דווקא יש חשיבות רבה לתרגול - אך אלו לא שיעורי הבית הקלסיים עליהם מדובר כאן.
5. אם התשובה היא כי חשוב לחנך את התלמיד לאחריות, לעמידה בזמנים ולעצמאות - אז הזמנים השתנו. בעקבות ה-30% וההוראה המשמעותית, גם בחטיבות הביניים וגם בחטיבות העליונות, היום התלמיד נדרש להרבה עבודה בבית על המשימות המורכבות של ההערכה החלופית. הוא מקבל ציון גם על הגשה בזמן ועל ההתארגנות בשלבים לקראת ביצוע המשימה, על גיוס המשאבים והשותפים, וכמובן על איכות ורמת התוכן. לכן, מהבחינה הזו לא צריך לדאוג לתת שיעורי בית.
מידתיות במתן שיעורי בית
האמת בסוגיות של חינוך היא בדרך כלל באמצע. הפתרונות הקיצוניים והקשרים החד ערכיים לא מחזיקים מים בחינוך. אני לא חושבת שצריך להפסיק כליל את מתן שיעורי הבית ואני לא חושבת שיש להכביר בהם.
4 טיפים ליצירת מידתיות בשיעורי הבית
1. "המורים שוכחים שהמקצוע שלהם הוא לא המקצוע היחידי שאנחנו לומדים בבית הספר"- מפצירים, לא פעם, התלמידים. על מורה לחשוב בצורה מערכתית מול אילו משימות יש לתלמיד לעמוד השבוע, בכללן: הכנה למבחנים, בחנים, הכנת עבודות, פרזנטציות וסרטונים, חקר, קריאת ספר והגשת דו"ח עליו וכן הלאה... מורה מיומן מכיר את הגלים של העומס במהלך השנה ויודע לתמרן בינהם. לדוגמא: לתת שיעורי בית לטיול השנתי - לצלם תמונה ביולוגית או גיאוגרפית, לספר סיפור באנגלית על המקומות בהם ביקר, להציג סיפור היסטורי או תנ"כי מאותו המקום.
2. לתת עמודים שלמים מספרי המתמטיקה (כן, גם אם זה רק התרגילים האי זוגיים) זה לא שקול. לדעתי, המורה צריך לעבור תרגיל תרגיל ולשאול לגביו - לשם מה? מה התרגיל הזה בודק או מתרגל? איזו מיומנות? איזו יכולת? למה חשוב לפתור דווקא אותו? ואז הסדרה החשבונית של כל התרגילים האי זוגיים מ-1 ועד 55 תצטמצם למספר תרגילים שבאמת חשוב לתרגל אותם (גם אם במקרה, הם תחת מספר זוגי).
3. הרשו לעצמכם מדי פעם לא להעניק שיעורי בית. לעיתים מורים טוענים כי הם יוצרים הרגל בהטלת שיעורי בית מדי שיעור, וברגע שהם לא יתנו שיעורי בית כמה פעמים, בפעם שכן יתנו התלמידים לא יכינו את שיעורי הבית. אני מציעה לבדוק את האמונה הזאת במציאות. אני גיליתי שאצלי זה לא קשור. מה כן קשור לביצוע שיעורי הבית על ידי התלמידים? בסעיף הבא.
4. מצאו דרך אינטיליגנטית לאכוף את הכנת שיעורי הבית, להתייחס אליהם בכיתה ואולי לתת משימת המשך הנסמכת עליהם כשבמהלך המשימה אתם מסתובבים בין התלמידים, עוזרים ועל הדרך מתיחסים לעבודת הבסיס- שיעורי הבית. בכל פעם שנתתם שיעורי בית והגיע היום שאחרי, התלמיד חושב: "נתת שיעורים ואני התאמצתי להכין אותם שעות ארוכות בבית, אז בבקשה תבדוק או לפחות תתיחס" - קוראים לזה עקרון הפומביות. אם אין משוב או התיחסות להכנת שיעורי הבית, אצל אותם התלמידים שעושים את השיעורים בשבילך המורה, עשייה זו תיכחד. אני למדתי שכל עוד אני מתיחסת לשיעורי הבית בכיתה, במספר הפעמים שאני כן נותנת שיעורים, התלמידים מכינים אותם! (אה - לא כולם, ברור שלא כולם... בשביל זה משלמים לי, לא?)
אחרית דבר: מכל שנותי כתלמידה אני לא זוכרת שום משימה שנתנו לי לשיעורי בית, פרט למשימה שנתנה המורה לגיאוגרפיה בכיתה ו': לישון אצל חבר/ה (זה הוגדר במשימה), לקום ליפנות בוקר ולצעוד לעבר מקום ממנו ניתן לראות את הזריחה. למדוד זמנים וזויות, ולחשב את מהירות הסיבוב העצמי של כדור הארץ. אני זוכרת את הריח המיוחד של הסדינים בבית של החברה (היתה להם רפת), אני זוכרת שאמא שלה העירה אותנו עם שוקו חם ויצאנו בקור עם מחברות, מצפן, מד-זוית ומצלמה. אני זוכרת את דפיקות הלב כשהיא הגיעה - השמש. זו היתה הזריחה הכי מדהימה בחיי (ולצורך השוואה רק אציין, שנפלה בחלקי גם זריחה אחת ממחנה הבסיס של האוורסט).
