המקרה המוזר של האלרגיה בשעת לחץ (ממתמטיקה)

לפני כמה שנים קרה לי מקרה מוזר כמורה. זה קרה בתחילת קורס מתמטיקה ברמת 4 יח"ל עבור תלמידים אקסטרניים, כאלה שרצו לשפר ציון אחרי תקופת בית ספר. בשיעור השני פניתי לתלמידה בשאלה. אני נוהג לשאול תלמידים מבלי שיצביעו, תוך הקפדה בשיעורים הראשונים על שאילת שאלות פשוטות וקלות, כאלה שיניבו תחושת הצלחה וביטחון אצל תלמידים מחד, ומצד שני לכולם יהיה ברור ששיעור שלי הוא משחק שכולם משתתפים בו: לאף אחד אין הנחות או זכות לשבת בצד, וגם אין מפסידים במשחק הזה: כולם מנצחים.

אני מכיר כבר את החששות אצל תלמידים שפונים אליהם בהפתעה. אני יודע כמה זה יכול להיות קשה ומפחיד עבורם, ולכן אני דואג להבהיר ולייצר מרחב בטוח ואי שיפוטי בשיעור, ולמעשה כשאני רואה חשש אצל תלמיד, זו עבורי הזדמנות להרגיע אותו ולהבטיח לו שאני לא שופט אותו, אלא אני כאן כדי לעזור. בכל מקרה, באותו שיעור שאלתי תלמידה מסוימת שאלה פשוטה במתמטיקה. פניה השתנו ברגע אחד, התמלאו פצעונים אדומים, כמו פצעי אקנה. מכיוון שזה קרה במפגש השני, לא הייתי בטוח לחלוטין שזה לא המראה הרגיל שלה, ומכיוון שראיתי שגם היא מתבלבלת, מיד הסטתי את השאלה לתלמיד אחר. לאחר השיעור, מחשבותיי היו עדיין טרודות באותה תלמידה. הבטחתי לעצמי להביט בה במפגש הבא. והנה, בתחילת המפגש הבא היא נראתה שוב יפה, זוהרת, ללא כל פצעים או אדמומיות בפנים. הסקתי שמה שקרה הוא סימן של מבוכה, והבטחתי לעצמי לנקוט בשיא העדינות בכל הנוגע לאותה תלמידה.

בסוף אותו שיעור חילקתי בוחן קל לסוף השיעור. בוחן שנועד כדי שהתלמידים יתרגלו את מה שלמדו וכדי שאני אלמד ואדע מה מצבו של כל תלמיד ותלמיד בכיתה. זה היה בוחן ללא ציון והבהרתי לתלמידים שלי זאת. והנה, כרבע שעה לאחר תחילת הבוחן, התבוננתי באותה תלמידה ושוב פניה השתנו ללא היכר: אותם פצעים אדומים כיסו את כל פניה. ניגשתי אליה, והיא, בוכיה, סיפרה לי שלא הצליחה לפתור כלום בבוחן. הרגעתי אותה, הבטחתי לה שאתן לה הזדמנות לפתור את הבוחן במועד אחר ושאני בטוח ביכולותיה, והזמנתי אותה לאחר השיעור לשיחה אישית עמי.

זה אולי הזמן לשאול אתכם, קוראים יקרים (אני מניח שרובכם אנשי חינוך או מורים), מה אתם הייתם עושים? איך הייתם ניגשים לשיחה כזו? על מה הייתם מדברים עם אותה תלמידה?

לי היה ברור דבר אחד: שבשיחה הזו אני לא מדבר איתה על מתמטיקה, לפחות לא בצד הטכני. אני לא מסביר לה את החומר, אני לא מראה היכן היא טעתה או לא הבינה, אני מגיע לשיחה הזו כדי להקשיב. להקשיב למה שלתלמידה הזו יש לספר לי. להקשיב לסיפור שלה, וכיצד היא חרדה כל כך ממתמטיקה עד שפניה מתכסות באלרגיה בכל פעם שהיא ניצבת מול אתגר מתמטי. הכרתי לפניה ולאחריה תלמידים רבים עם רמות שונות של חרדה ממתמטיקה (אולי אפילו אוכל לומר שכמעט כל תלמיד שפגשתי חרד במידה זו או אחרת ממתמטיקה), אבל מול חרדה כזו, שמיד מופיעה במימד הפיזי, לא נתקלתי בעבר.  

אז מה היה בשיחה, אתם סקרנים? אביא אותה לפניכם, פחות או יותר כפי שהייתה, לפי מיטב זכרוני:

אני: "שלום"

תלמידה: "שלום"

אני: "מה שלומך? איך את מרגישה?"

תלמידה: "גרוע. לא הצלחתי כלום במבחן. פשוט הכל נמחק לי, ובשיעור הבנתי הכל! ואני יודעת שאני יודעת, והכל התבלבל לי......" (תוך כדי בכי)

אני: "מה קרה?"

תלמידה: "האיקסים התבלבלו לי עם ה-Y.... והעברתי אגף ולא שמתי מינוס, ואז התחלתי הכל מהתחלה ושוב התבלבלתי...." (הבכי נמשך)

אני: "לא, אני לא מתכוון לזה. מה קרה?"

תלמידה: "כל החומר פשוט התערבב לי בתחילת הבוחן ואז...."

אני: "לא, אני גם לא מתכוון לזה. מה קרה? למה את כל כך פוחדת ממתמטיקה?"

תלמידה: "אני פשוט אף פעם לא הייתי טובה במתמטיקה...אני שונאת את המקצוע הזה!"

אני: "אני מבין. ובכל זאת, מה קרה? מדוע את כל כך מפחדת ממתמטיקה? גם אני לא טוב בבישול, אבל זה לא גורם לפחד כל כך מבישול...מה קרה שגרם לך לשנוא כל כך את המקצוע הזה?"

ואז היא סיפרה לי.  היא סיפרה לי סיפור על עצמה. היא גדלה כבת קטנה במשפחה שבה אחיה ואביה היו חובבי מתמטיקה, אנשים שהמתמטיקה באה להם בקלות. בערך בכיתה ג', היא חזרה הביתה עם ציון נמוך במתמטיקה ומאז אביה מקפיד לשבת איתה ולעזור לה במתמטיקה בכל שבת בבוקר. וכשהיא אמרה כל שבת בבוקר, היא התכוונה לכל שבת בבוקר. היא סיפרה לי איך גם כשהיא היתה עייפה או חסרת מצב רוח, גם  אחרי שינה אצל חברות, היא היתה חייבת להגיע הביתה לשיעור הפרטי עם אבא בשבת בבוקר. היא סיפרה איך תמיד הרגישה כבת הטיפשה מול האח החכם, איך למרות כל אותן שבתות, היא בסוף למדה מתמטיקה ברמת 3 יח"ל, תמיד מרגישה שאבא לא מרוצה. היא סיפרה לי על כך שהיא שנאה את אותם מפגשים בשבת בבוקר עם אביה.

התלמידה שיתפה אותי בסיפור עצוב מאוד ולבי יצא אליה. סיפור של בחורה צעירה שמרגישה טיפשה וחווה כישלון, גם במתמטיקה וגם מול האב, שמשקיע מתוך כוונה טובה שעות רבות כל כך לעזור לביתו. אני עדיין זוכר, למרות שעברו שנים רבות, את אותה תלמידה, ולמרות שהיא לבטח לא קוראת את המילים הללו, השיר הבא, שהתנגן בראשי באותה שיחה,  מוקדש לה:

וכיצד ממשיכים מכאן? איך עוזרים לתלמידה כזו להתמודד מול המתמטיקה ועם חרדותיה מהמקצוע? הבטחתי לעצמי לייצר לאותה תלמידה מרחב בטוח ולא שיפוטי ללמידה. לראות כפדגוג תכלית חשובה ללמידה עבור אותה תלמידה, ובה הציון משחק תפקיד משני, והחזרת תחושת המסוגלות והביטחון העצמי שלה כתלמידה – כתכלית ראשית (ולמעשה תכלית שמתכתבת היטב עם ציון טוב). דאגתי להעצים את אותה תלמידה בכל פעם שהצליחה, פעמים רבות מול כל הכיתה. להאמין בתוכי, וגם להבהיר לה, שהישגיה במתמטיקה יכולים להיות שונים לחלוטין, אם תחווה חוויה אחרת של למידה, חוויה של מרחב בטוח, של אמון, של תמיכה והעצמה.  

אפילוג

התלמידה עברה את מבחן הבגרות במתמטיקה, אם כי לא בציון מזהיר. אולם בסוף השנה, עור פניה קרן. היא כבר לא פחדה ממתמטיקה, אם כי עדיין לא אהבה את המקצוע. הבטחון העצמי שלה בכלל, ומול אתגרים במתמטיקה בפרט, גדל מאוד.

אני הבנתי אז שוב עד כמה חשוב להקשיב לתלמידים, לדעת שחוסר הצלחה וחוסר יכולת במתמטיקה (ובכל מקצוע אחר) הוא לא רק פונקציה של תרגול, ידע או יכולת מולדת. הוא נובע לא פחות מכך מחוויות העבר של תלמידנו, חוויות כישלון, או הצלחה לחלופין, שמבנות עד מאוד את תפיסת העצמי ויכולת המסוגלות של תלמידינו.

כל אדם חי בעולם עם סיפורים רבים שמתנגנים בתוכו, רבים מהם מספרים לו מיהו, כיצד עליו לחיות, ואיך סביבתו אמורה לנהוג. לעתים הסיפורים הללו מקבלים נפח כל כך גדול, עד שהם מנהלים אותנו - ואז אנו לא מתמודדים עם מה שנמצא מולנו, עם המציאות, אלא מול סיפור שחי בעוצמה גדולה כל כך.

התלמידה הזו לא באמת הצליחה ללמוד מתמטיקה עד שהצליחה לשחרר מתוכה את הסיפור והמטען הגדול שנשאה. רק כאשר היא שיתפה את סיפורה עם מישהו שהבין והכיל אותה, מבלי לשפוט, רק אז הסיפור הפסיק לנהל אותה והיא יכלה להתמודד באמת עם המתמטיקה והאתגר שבלימודי המתמטיקה.

ועם התובנה הזו, אני מקבל בתחילת השנה את תלמידיי החדשים. עם הרצון לא לשפוט במהירות, עם הרצון להקשיב, עם הרצון להניע ולעבור תהליך של גדילה והתפתחות עם תלמידיי.

שנת לימודים טובה!