ישראל במלחמה
לא מזמן שוחחתי עם מורה שהיא גם אם לילדים על הרגשתה כאם וכמורה. היא הביעה תסכול מכך שלא יכלה להיות שם יותר עבור בנותיה, מבחינת הזמן שלהן ביחד וגם מאיכות הנוכחות שלה כשהיא נמצאת עימן. היא סיפרה שעבודתה כמורה גוזלת הרבה מכוחותיה, ואפילו שיתפה אותי בכך שהיא מתיישבת, לאחר שבנותיה נרדמות, אל תוך הלילה, בודקת מבחנים, מכינה מערכי שיעור, נערכת ליום המחרת בבית הספר. היא מורה כבר 14 שנה, ועדיין דורשת מעצמה להיות המורה הטובה ביותר שהיא יכולה: היא חייבת להיות מוכנה בצורה מושלמת לשיעור, ללא טעויות, ללא שגיאות. היא מספרת שבמהלך כל שנות הוראתה שגתה רק פעמיים בכיתה במהלך פתרון תרגיל.
השיחה עם המורה, שמחד דרשה מעצמה להיות הכי טובה שהיא יכולה עם בנותיה ומאידך לשמור על מושלמות ההוראה שלה ולעולם לא לעשות טעויות מול תלמידיה, העלתה בי כמה שאלות. מעבר לשאלת רווחת החיים של המורה, עלתה בי שאלה מהותית יותר, פדגוגית וערכית: האם מורה צריך להיות הטוב ביותר שהוא יכול, לשאוף לא לעשות טעויות לעולם? האם המורה המצויין הוא כזה המוכן באופן מושלם לשיעור, עובד כל לילה אל תוך הלילה?
ואולי כדי להתייחס אל הסוגייה חשוב להסיט את המבט קמעא לעבר תחום אחר, שיכול להאיר לנו נקודות מעניינות: רעיון האם הטובה דייה - Good enough mother מתחום הפסיכולוגיה.
בפסיכולוגיה, הקשר בין האם לילדיה נתפס כקשר המשמעותי והחשוב ביותר עבור התפתחות התינוק והילד. ילד המתפתח בצורה בריאה, יכול ללמד על אם שהצליחה לייצר קשר אנושי טוב, מזין, תומך ואוהב עם הילד. בתחילת חייו של התינוק, האם בדרך כלל מאוד מושקעת בתינוק ובנסיון לענות על צרכי התינוק: כל שעותיה כמעט סובבות סביבו והאנרגיה שהיא מקדישה לו היא עצומה. על פי התפיסה ההתפתחותית המקובלת, ההשקעה של האם גורמת לתינוק לחוש תחושת כל-יכול (משום שצרכיו נענים בדרך כלל מיד לאחר שהוא מראה סימנים לכך, בעיקר בכי), שהיא בריאה וחשובה להתפתחות הנפשית שלו.
ניתן היה להסיק מכל זאת שהאם "המושלמת" היא זו המייצרת קשר המספק את כל צרכיו של התינוק, וכי כל אם צריכה לשאוף לכך. אולם על פי גישתו של הפסיכיאטר ההתפתחותי (שטיפל בילדים ופעוטות וחקר אותם ואת הקשר בין האם לתינוק) דונלד ויניקוט, שהפכה לגישה הנפוצה בתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, אין זה נכון. אין אמהות מושלמות. לכל היותר, אמהות הן אמהות טובות דיין, לא משום שהן רעות אלא משום שהן אנושיות ומשום שהתינוק שלהן זקוק דווקא לחוסר המושלמות הזו. האם הטובה דיה, עפ"י ויניקוט, היא אם המצליחה ליצור קשר רגשי טוב ומזין עם תינוקה, אך נכשלת לעתים בתפקידה, לעתים אף בכוונה.
על פי ויניקוט, אם טובה דייה היא אם המתאימה את עצמה לתינוק ומאפשרת לו להתפתח כיאות. היא נענית לצורכי התינוק במרבית המקרים, אך באופן טבעי, "נכשלת" לעיתים: לא תמיד הבינו אותנו כתינוקות ולא תמיד הצליחו למלא את צרכינו גם כשהבינו אותם. לצד הרגשה של ביטחון, הגנה וסיפוק הצרכים, הקשר האנושי הבריא עם האם מלא ברגשות של תסכול, אכזבה וחוסר הבנה. אנחנו מתחילים להבין אט אט, שלצד סיפוק הצרכים, חווייות של כישלון ותסכול הן חלק אינהרנטי מהחיים.
כלומר, במהלך ההתפתחות התקינה של הילד הוא צריך לפתח ראייה מציאותית של העולם – הוא אינו כל-יכול ולא כל דבר שהוא רוצה מתקיים מיד. לכן, באופן טבעי, רובן המכריע של האימהות, ככל שהתינוק גדל, מתחילות להתרחק לאט-לאט ולא להיות מושקעות בטיפול בתינוק כפי שהיו מיד לאחר לידתו. כאשר הן מתחילות יותר "להיכשל" בתפקיד, הן למעשה מאפשרות לילד להתפתח היטב מבחינת יכולתו לוויסות הרגשות ודחיית הסיפוקים שלו. כך האמהות הטובות דיין מניעות תהליך שבסופו הילד הופך לעצמאי.
לעומת זאת, כישלון בתפקידה של אם מתרחש כאשר היא ממשיכה ליצור סביבה "מושלמת" גם כאשר התינוק הולך וגדל, ומבחינה התפתחותית עליו להתחיל לעשות את הדברים בעצמו. הדבר עלול להקשות ואף להגביל את ההתפתחות (במיוחד ההתפתחות הרגשית, אך לא רק) של התינוק.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את המושג הורה טוב דיו וכמה הקלה הוא נשא בחובו עבורי, כהורה לילדים. ילדתי השנייה זה אך נולדה וכבר חלתה בצהבת ואושפזה למשך שבועיים בבית חולים. אשתי היתה עמה רוב הזמן ובני הבכור נמצא באותה תקופה עמנו, ההורים, שעות מועטות ביממה. בשלב מסויים, לא הייתי בטוח שאכן בתי זקוקה לאשפוז אך פחדתי לקחת החלטה בניגוד לעצת הרופאים, כשבינתיים היא נמצאת במין אמבטיית אור פלוריסצנטי ברוב שעות היום, כמעט ללא מגע אנושי. הרגשתי תסכול ואכזבה מכך שאנו לא יכולים להיות הורים "מושלמים" עבור ילדינו. הרגשתי כישלון. דרך שיחה עם חבר התוודעתי לרעיון של הורה טוב דיו. ההבנה הזו, שלעולם לא אוכל להיות ההורה "המושלם", ושכישלון כהורה הוא דבר טבעי, אנושי ואף בריא, עזרה לי לקבל את המציאות ולהתמודד איתה ביתר קלות.
האם "מורה טוב דיו" הוא מושג שיכול לעזור לנו המורים בהתמודדות עם עבודתנו המאתגרת, שלעתים קווי האופי שלה נושקים בדמיון להתנהלות בהורות? אני סבור שכן. אני סבור שהבנה יותר טובה של עבודת המורה, על מגבלותיה וקבלת המגבלות שלנו, תתמוך בנו ואף תהפוך אותנו למורים טובים יותר. הרעיון של "מורה טוב דיו" ו-"מורה טובה דייה" מהדהד בתוכי זה מספר שנים, והגיע הזמן להעלות כמה היבטים שאני רואה בהם תיאור של מורים טובים דיים.
כמה מחשבות על מורים טובים דיים
מורה טוב דייו אינו יודע-כל בתחום הוראתו. הוא לא יודע את כל התשובות לשאלות תלמידיו תמיד, ולעתים שולח את התלמידים לחקור עצמאית שאלות שהם שאלו.
מורה טוב דיו מקבל בהבנה כישלונות וטעויות שלו ושל תלמידיו. הוא מכיר בכך שכישלון הוא דבר טבעי, נורמלי, שיש לחוותו כדי להתפתח כאדם ושטעויות הן קריטיות ללמידה (חשוב לא להתבלבל בין קבלה להנאה: הוא לא נהנה מכישלונות או טעויות, אלא מקבל אותם כתוצר טבעי של למידה). מורה טוב דיו מבין שהכישלונות והטעויות של תלמידיו קיימים לעתים בגלל שסיפק להם סביבת למידה מאתגרת וכי אלו מהווים סימן להתפתחות, כאשר תומכים בתלמידים כראוי. מורה טוב דיו מבין גם שהטעויות או הכישלונות שלו הם פרי של צמיחה.
"אם טובה-דיה היא אם שמבצעת התאמה (adaptation) פעילה לצרכיו של התינוק, התאמה פעילה הפוחתת בהדרגה, בהתאם לצמיחת יכולתו של התינוק לעמוד בכישלון ההתאמה ולשאת בסובלנות את התוצאות של תסכול" (ויניקוט, 1953, עמוד 43)
מורה טובה דייה שואפת לייתר את עצמה בכיתה. תלמידיה הופכים בהדרגה עצמאיים יותר ויותר, עד למצב שנוכחותה הפיזית לא תהיה נחוצה (קצת כמו המורה המדהימה פיה מפינלנד, עליה מסופר בכתבה הזו). מורה טובה דייה שואפת להתיר את התלות בין תלמידייה ובינה, כך שהם יהפכו להיות אינדיבידואלים המסוגלים ללמידה עצמאית.
מורה טוב דיו מכיר ומתייחס לצרכיו שלו ולא רק לאלו של תלמידיו, במהלך השיעור. מורה טוב דיו יודע שסיפוק הצרכים שלו בהוראה חשוב לא פחות מסיפוק צרכי התלמידים שלו, ושואף למלא אותם.
התבוננות על צרכי המורה ועל האפשרות לספק אותם בהוראה כמעט ולא קיימת בשיח הפדגוגי על עבודת המורה. בשיח הפדגוגי הרווח, המורה הוא המבוגר האחראי שצריך לדאוג לצרכי תלמידיו, ביניהם הצורך של התלמידים בהבנת החומר, בקשר אישי, בפומביות, במשמעות ובלמידה משמעותית.
ואולי אלה דווקא צרכיו של המורה?
באחת מקהילות המורים שהנחיתי, ביקשתי מהמורים להתחלק לזוגות ולתאר מה הם צרכיהם האישיים כמורים בכיתה וכיצד הם שואפים למלא אותם.
"הצרכים שלנו? מה זאת אומרת? תן דוגמא!" ביקשו המורים.
חשבתי כיצד אני יכול לתת דוגמא אמיתית מחד וגם כזו שתכריח את המורים לחשוב בעצמם על רעיון הצרכים של מורה בכיתה. "הצורך ללכת לשירותים מדי פעם!" הכרזתי...
לאחר חשיבה ורפלקציה עצמית, המורים העלו את צרכיהם במליאה:
"חשוב לי שכל התלמידים ישמיעו את קולם בשיעור"
"אני זקוקה לראות שהתלמידים נוכחים בשיעורים ולא רק בגופם, אלא גם ברצון שלהם ובמחוייבות שלהם ללמידה"
"אני צריך לראות בשיעור שתלמידים עובדים ומתנסים בעצמם"
"חשוב לי השקט בכיתה בזמן שאני מסביר את החומר"
מורה אחד סיפר שחשוב לו לשמוע שהתלמידים שלו מבינים את החומר, שהוא זקוק לשמוע שהוא מסביר טוב את החומר. לשם כך הוא מסתובב בשיעור בין תלמידיו ועוזר להם, ומקבל מהם משוב על הבנתם את החומר. הוא העיד שמעולם לא חשב על התנהלותו כסיפוק הצורך שלו לקבל אישור מתלמידיו, אלא כמתן יחס אישי ועזרה להם. השיח על הצרכים שלו עזר לו להבין יותר טוב את עצמו ואת מעשה ההוראה שלו בפועל. המעניין הוא שכמעט לעולם צרכינו ישתקפו בצרכיו של האחר, וסיפוק הצרכים שלנו כפדגוגים יהיה בהלימה לסיפוק צרכי התלמידים.
כמובן שספקטרום הצרכים של מורים הוא ארוך ומגוון, ואוסיף רק עוד כמה צרכים חשובים: הצורך בכבוד, בהערכה, בהבעת תודה, בשכר הוגן ומכבד, הצורך לתרום לאחר, הצורך בהגנה, הצורך באמון מצד תלמידיו, הצורך בספונטניות, גילוי ויצירתיות.
בדרכי חזרה הביתה, לאחר עוד יום ארוך ומפרך של הוראה, אני מריץ בראש את הרגעים המוצלחים בשיעור לצד כשלונותיי. הרגע ההוא שבו פספסתי הזדמנות להעצים תלמיד, ההסבר המהיר מדי, ואיך לא תמכתי בתלמיד שהיה זקוק לתמיכה, וליבי נחמץ.
good enough teacher, אני לוחש לעצמי ברכות, good enough teacher.
