נשארים מעודכנים
הצטרפו לקהילת 'הגיע זמן חינוך' וקבלו עדכון שבועי עם כל מה שמורות ומורים צריכים לדעת
מוזמנים להקשיב לכתבה הזאת בפודקאסט כאן
--
בקיץ האחרון בן הזוג שלי ביקש ממני להצטרף אליו למכון כושר מסוג קרוספיט. הוא חיפש דרך חדשה שתעלה את המוטיבציה שלו להתעמל יותר, שמע על קרוספיט וחשב שזה נשמע מבטיח, אז הוא ביקש ממני להצטרף אליו ל"ערב מצטרפים חדשים" – לנסות אימון לדוגמא. בידיעה שזה הולכת להיות טובה חד פעמית לגמרי, הצטרפתי אליו.
כשהתקרבנו למכון הכושר (או לBox, כפי שמכנים אותו בתוך קהילת הקרוספיט), הסקפטיות שלי הלכה וגברה. הבניין נראה כמו מוסך, ורצפת הגומי השחורה שבו מילאה את החלל בריח צמיגים. היו כמה דברים שנתלו על הקירות והזכירו מכשירים שרואים בחדרי כושר רגילים (בעיקר משקולות), וכמה אנשים שהרימו משקולות גדולות בצורת פעמונים. אבל למעשה רוב האנשים פשוט עמדו, דיברו והיה נראה כאילו הם פשוט מבלים. מסיבה מוזרה חלקם אפילו שתו קפה.
התוכנית שלי הייתה לסבול בסבלנות את מה שהשעה הקרובה טומנת בחובה, ואז לעולם לא לחזור למקום הזה, שהנחתי שלעולם לא ארגיש בו בבית.
בקיצור, אם נריץ שניה את הזמן שלושה חודשים קדימה, אני לגמרי מאוהבת במקום הזה. ביטלתי את המנוי שלי בחדר הכושר הרגיל שלי, אני נרגשת מכמה חזקה אני מרגישה, ומעולם המוטיבציה שלי להתעמל לא הייתה כל כך גבוהה.
זה אירוני, כי אני די גרועה בזה. אם תשוו את מה שאני מסוגלת לעשות למה שאחרים מנוסים בסביבתי יכולים – אין בכלל תחרות. אני לחלוטין נמצאת בקבוצה הנמוכה ביותר של התלמידים: אני משתמשת במשקולות קלות, אני עושה פחות סטים, אני זקוקה ליותר הפסקות, ואני איטית כמעט בכל דבר יותר מכולם. בפעם הראשונה בחיי אני מרגישה מה המשמעות של להיות תלמידה מתקשה, על בשרי. אני מבינה איך זה להרגיש לגמרי אבודה, מבולבלת, חסרת מיומנות ומוקפת באנשים אחרים, שנראים כאילו הם יודעים בדיוק מה הם עושים. אבל משהו בצורה בה קרוספיט בנוי גורם לי להמשיך לנסות, ואין לי שום תוכנית להפסיק.
איך זה קורה? איך ייתכן שאני, תלמידה מתקשה, עדיין בעלת מוטיבציה כל כך גבוהה? חשבתי על כך לא מעט, ואני מאמינה שזה מסתכם ב-4 עקרונות: 4 דברים עקרוניים בגישה של הקרוספיט שגורמים לי להיות מלאת מוטיבציה. אני מאמינה שבהוראה שלנו אנחנו יכולים ליישם את אותם העקרונות בכיתה, ולהגיע לתוצאות טובות יותר, במיוחד בקידום תלמידים שאינם ממצים את הפוטנציאל שלהם באופן טבעי וללא התערבות חיצונית.
אז הנה הם:
1. חופש של התלמיד לבחור ברמת הקושי מאפשרת התקדמות מיטבית
בכל פעם שאני נכנסת למכון הכושר, מאיר את פני בכניסה לוח ענקי ועליו מופיעה תוכנית האימון לאותו היום, לוח שידוע בשם WOD. על הלוח רשומים התרגילים, כמה פעמים עושים אותם, למשך כמה זמן וכו... אבל ברוב הימים התוכנית הזאת אינה מופיעה לבדה. לידה יש תוספות מידע. כך למשל, מופיעה גם רשימה של התאמות למה לעשות אם האימון המוצע קשה מדי (רשימה שאני מוצאת די שימושית, כי זה כמעט תמיד קשה מדי בשבילי). על הלוח מופיעות גם התאמות למי שהתרגילים קלים לו מדי.
הנה העניין שבאמת חשוב בנוגע להתאמות הללו: אנחנו לעולם לא מקבלים אותן מראש. כל אחד מהמתאמנים בוחר לעשות את ההתאמות לעצמו. בחלק מהימים, עוד בכניסה, כשאני מסתכלת על הלוח, ברור לי מראש שאני אצטרך לעשות הרבה התאמות לעצמי. בימים אחרים אני מסתכלת על הלוח ואומרת לעצמי – היום אני הולכת להצליח לעשות את הכל. לפעמים אני ממש מצליחה ולפעמים אני מתחילה ומבינה שזה פשוט לא הולך לקרות, ומבצעת את ההתאמות. הימים בהם אני מצליחה את התוכנית כולה הם פשוט ימים מדהימים. זו תחושה שאין כמוה בעולם.
עוד דבר חשוב הוא זה: אף אחד לעולם-לעולם לא גורם לך להרגיש רע עם זה שעשית התאמות. כשהתחלתי, התוכנית על הלוח הייתה דחיקת משקולות של 30 ק"ג לנשים. אני הרמתי 8 ק"ג במאמץ אדיר, ואנשים הריעו לי. זה לא הרגיש שהם מתנשאים. ידעתי שכל אחד מהאנשים הללו היה במצב שלי כשהוא התחיל.
יישום בכיתה: כשהדבר אפשרי, כדאי ליצור משימה או תרגול מדורגים בכיתה, אך לתת לתלמידים לבחור איזה דרגה הם בוחרים. תלמידים צריכים שתהיה להם את האפשרות לשנות את הדרגה שלהם, אם מתברר שהמשימה או התרגול ברמה שבחרו בה קשים או קלים מדי: השקיעו זמן ולמדו את התלמידים בכיתה איך שני המצבים האלו מרגישים, כי לא כל אחד יודע איך שניהם מרגישים (יש תלמידים שיניחו שאם הם צריכים לחשוב או שקשה להם הם ברמה נמוכה הרבה יותר ממה שהם באמת, למשל). ודאו שבכיתה שלכם ההחלטה להתחיל מתרגול בסיסי נחשבת כחכמה ומלאת מודעות עצמית, ולא מהווה אופציה מביכה לתלמידים חלשים או איטיים. נסו להעלות את הרף ברגע שאפשר – כשתלמיד מראה סימני מוכנות, עודדו אותו לנסות את הרמה הבאה.
2. המגוון עושה את ההבדל
אחד העקרונות הבסיסיים של קרוספיט הוא שהאימונים מגוונים באופן מתמיד, כך שרוב הזמן, לאחר שתרגיל הופיע באימון מסוים, לא חוזרים לעשות אותו שוב במשך כמה חודשים. זה מאפשר למתאמנים לפתח מגוון רחב של מיומנויות ומונע מהם להגיע למצב שבו הם אינם מתקדמים. אני אוהבת את זה כי אני לעולם לא משתעממת כך. בכל דרך אחרת של התעמלות, בסוף הייתי יכולה לצפות את שגרת התרגילים – אפילו זומבה באיזשהו שלב הפך להיות משעמם, וכך ההליכה למכון הכושר הפכה למטלה משמימה. בקרוספיט לעולם אני לא יודעת מה אנחנו הולכים לעשות בדיוק, וכיוון שהתרגילים חוזרים על עצמם רק לעיתים רחוקות, הם מרגשים ומחדשים בכל פעם.
יישום בכיתה: מצאו דרכים חדשות לחדש ולגוון בכיתה. זה אולי נשמע לכם מובן מאליו, אבל כמעט כולנו נכנסים לשגרה בהוראה ובלימודים. נכון, התלמידים שלנו משגשגים כאשר יש מבנה וסדר קבועים, אבל הם כנראה גם יתלהבו, ייהנו ויתרגשו הרבה יותר אם תצליחו ללמד אותם בצורות שונות, ברמות אנרגיה שונות, תוכן שונה ותוך ניסיון לגייס משאבים שונים ולעבוד על מיומנויות שונות.
שיעור אנגלית יכול להראות כך למשל: משחקון שבודק דקדוק, חלק בו התלמידים צריכים לכתוב לעצמם קטע ואז שני תלמידים יקריאו את מה שכתבו. למחרת השיעור יכול לכלול משימה של קריאה ומענה על שאלות במשך 15 דקות, ואז דיבייט על מנת לתרגל מיומניות שיחה.
שיעור מתמטיקה יכול למשל להתחיל במשחקון קצר בקהוט! לאחר מכן חקירה עצמית של נושא על ידי התלמידים, ואז לימוד הדדי בין התלמידים. לבסוף אתם יכולים לקנח ב"שיחות מספרים". השיעור הבא יכול להתמקד בהמצאת שירים שונים שיעזרו לתלמידים לזכור עקרונות מתמטיים, ולאחר מכן בניית תרגילים שמתאימים לנושא השיר, כך שכל קבוצה מקבלת שיר (כלומר עקרון מתמטי) של קבוצה אחרת. הרעיונות הם אינסופיים אם רק תהיו מוכנים להחליט שגיוון הוא עיקרון משמעותי בשיעורים שלכם.
אני, מתאמצת להרים 12 קילוגרם3. משחוק הופך גם דברים קשים למהנים
מכון הכושר שלנו מעודד אותנו להשתמש באפליקציה ייעודית, שבה אנחנו מתעדים את ההתקדמות שלנו בכל אימון. בכל פעם שאנחנו מסיימים אימון, אנחנו אמורים להכניס את המידע על התפקוד שלנו (כמה ומה עשינו). הפעולה של הכנסת המספרים לתוך המערכת היא מספקת ונותנת לי מוטיבציה אדירה. היא גורמת לי לרצות לסיים את האימון בצורה הכי טובה שאפשר, כדי להכניס את המידע על האימון לאפליקציהף ולהיכנס מיד אחרי כן לראות בלוח התוצאות הכללי של כל המכון איך האחרים הצליחו היום באימון. האפליקציה מאפשרת לעשות "לייק" להישגים של אחרים - דבר שאני מרבה לעשות, וכמובן שכשאני מצליחה להתקדם, גם אחרים משבחים אותי.
אומנם אני טירונית בקרוספיט, אבל כבר בהתחלה שמתי לב שבמכון מסביבי נמצאים הרבה מאוד גרפים וטבלאות; אנחנו מתעדים את ההתקדמות שלנו בכל מיני דברים. כשניסיתי להבין מה המטרה של כל אלה, גיליתי שהרעיון הוא לייצר מערכות התקדמות עבור המתאמנים – לדעת איפה הם נמצאים בכל שלב וגם לצפות מראש מה הם השלבים הבאים הנכונים עבור קצב ההתקדמות והיכולת שלהם. באשר אלי, זה פשוט נותן לי מוטיבציה. לעשות את הכי טוב שאני יכולה לא ממש מרתק אותי לאורך זמן, אבל ברגע שאני יודעת שאם אצליח לסיים את האימון הבא בהצלחה, אעלה לרמה חדשה של כושר או שאצליח להראות שיפור מהאימון הקודם שכולם יריעו לו? זה בהחלט ידחוף אותי להתקדם.
יישום בכיתה: נסו ככל האפשר להגיע למצב בו התלמידים יכולים לעקוב אחרי ההתקדמות שלהם וכך גם אתם. החינוך בשנים האחרונות נוטה להיות מאוד ממוקד במידע וציונים, אבל אני ממש לא מדברת על משהו שמדווח לבית הספר או מתורגם לציון של התלמיד בתעודה. אני מדברת על תיעוד הצמיחה של כל תלמיד לאורך זמן, לשם המעקב וההנאה של כל תלמיד וכן לצורכי ההוראה של המורה. על מנת ליצור מוטיבציה ולהפוך את ההערכה הזו למהנה, נסו ליצור לה מאפיינים משחקיים, כמו שלבים, רמות ואותות (Badges). בדברים שקשה יותר למדוד, נסו לחשוב על צמיחה באופן יצירתי, או שתאפשרו לתלמידים שלכם להעריך את עצמם בהתבסס על קריטריונים שתגדירו מראש.
האפליקציה שבה אנו עושים שימוש4. מיצוי הפוטנציאל האישי עומד בראש, אבל קצת תחרות עוזרת מאוד
אין ספק שלשבור את השיא האישי שלי זה מספק. אבל אחת הסיבות שאני כל כך מלאת מוטיבציה בקרוספיט היא שאנחנו מתאמנים בקבוצות וכי במקרים רבים מודדים את הזמנים שלנו. זה מקור אדיר למוטיבציה: אם אני צריכה לרוץ קילומטר וחצי לבד ומישהו מודד את הזמן שלוקח לי להגיע לקו הסיום, כמובן שארצה להגיע מהר יותר על מנת לשבור את השיא הקודם שלי. אבל אם אני רצה עם קבוצת אנשים? פה כבר יש תחרות ולחץ חברתי לסיים מהר יותר, ואלה דוחפים אותי קדימה אפילו עוד. כיוון שהאנשים בקבוצה שלי נמצאים במצב משמעותית יותר טוב משלי, אני ממש לא משלה את עצמי באמונה שאני הולכת להשיג אותם הפעם. אבל אני בהחלט לא רוצה להגיע לקו הסיום המוווון זמן אחריהם. בסופו של דבר האימון עם אנשים שטובים ממני בקרוספיט גורם לי לעבוד קשה יותר. אבל הנה העניין הבעייתי: אם כל אחד מהאנשים סביבי היה משמעותית יותר טוב ממני, כך שהיה לי ברור שלעולם לא אוכל להגיע לביצועים שלהם, או שלא היה אף אחד אחר קרוב לביצועים שלי, המוטיבציה שלי ככל הנראה לא הייתה קיימת. אם הייתי ממש "לא בליגה" של איש בסביבה שלי, כנראה שהייתי מתאמצת הרבה פחות, ועושה לעצמי הרבה יותר הנחות.
יישום בכיתה: צרו הזדמנויות לתחרות בריאה ומהנה בשיעורים שלכם. אפשרו אתגרים קבוצתיים ואישיים, ואפילו התחרו על זמן, פתרון מקורי או מספר תרגילים שמסיימים בזמן מסויים. כל אלו יקדמו את המוטיבציה של התלמידים. שימו לב שמדידת זמן עלולה ליצור חרדה משמעותית אצל חלק מהתלמידים, וכן כי תחרות לא מעודדת את כולם. לכן כדאי להפוך את ההשתתפות בתחרות לבחירה של התלמידים, וכן לא להפוך את כל השיעורים לתחרויות. בנוסף – כל תלמיד טוב במשהו. לכן כדאי לוודא שכל התלמידים מגיעים למצב בו הם יכולים להצליח מדי פעם, על מנת לעודד את המוטיבציה שלהם.
בין כושר גופני לחינוך:
יש הרבה דברים מקבילים בין חינוך לכושר גופני, שכן בשניהם אנחנו חותרים להביא אנשים מרקעים שונים וברמות יכולת שונות, לביצוע של משימות מורכבות ותוצאות מעולות. כיוון שחינוך כמו גם כושר גופני הם תחומים שכל הזמן מתפתחים, שווה לעקוב אחרי שיטות שמצליחות במיוחד, כמו הקרוספיט, לנסות להבין מה הם העקרונות שעומדים מאחורי ההצלחה, וליישם אותם בכיתה. לפחות לגבי קרוספיט, כמתאמנת ברמה נמוכה-בינונית, אני בהחלט יכולה להגיד שהשיטה הזאת עובדת בשבילי.
