להוציא את המחברת המקומטת מהפח

מורים, כמה פעמיים יצא לכם לראות מבחן של תלמיד, מקומט וזרוק בפח, כאשר יצאתם מהכיתה, מיד לאחר שסיימתם לחלק את המבחן האחרון שהתלמידים עשו?
אם התשובה שלכם היא ״יצא גם ייצא״ - ראשית, תתנחמו - זה לא רק אצלכם, ושנית המאמר הזה בדיוק בשבילכם.

אתחיל בלתאר לכם את אמונתי התמימה בשנותיי הראשונות להוראה, כי כאשר תלמידים מקבלים חזרה את מחברות הבחינה שלהם, הם יעשו את שלושת הפעולות הבאות, מיד:

1. הכי חשוב מבחינתם - מבט על הציון שלהם. העיניים שלהם ישר רצות ומתרוצצות על העמוד הראשון, לחפש איפה הציון רשום.

2. סכימת כל הנקודות או סכימת כל הורדת הניקוד - אולי במקרה המורה לא חישב נכון את הציון ומגיעה להם עוד נקודה או שתיים. אני אישית זוכר אותי עושה זאת כל מבחן.

3. פה תמימותי התגלתה - היה לי ברור שזו הפעולה החשובה מכולם, שכל תלמיד הרי יודע ועושה  - קריאת כל מה שרשם או רשמה במחברת הבחינה, התעכבות על התשובות השגויות וקריאת הערות המורה. הרי למידה מטעויות היא תהליך חשוב מאוד בתהליך הלמידה.

לאחר שראיתי מחברת בחינה מקומטת של תלמיד בפח האשפה בכיתה, הבנתי שהפעולה השלישית לא ממש נעשית וברור שצריך לעשות משהו עם זה. התלמיד לא סתם זרק את המבחן שלו. הציון שלו היה מאוד נמוך ופעולת הזריקה של מחברת הבחינה מעידה על תסכול רב, הרמת ידיים ואי רצון להתמודד עם אי ההצלחה. הרי לאף אחד לא נעים לחזור ולדון בטעויות שלו. זה לא פשוט ודורש בגרות, רצינות ואחריות רבה.

פעולת הזריקה של מחברת הבחינה מעידה על תסכול רב,  הרמת ידיים ואי רצון להתמודד עם אי ההצלחה

מתוך כך, בשיעור שלאחר המבחן פתרתי את המבחן במלואו, או לחלופין - בשיעור בו החזרתי את המבחנים לתלמידים, לפעמים, ציינתי גם את הטעויות הנפוצות שתלמידים עשו. אך האם זה מספיק יעיל? לא בטוח שהתשובה לשאלה זו היא כן.

בפועל, אני הרגשתי שאולי לחלק קטן מהתלמידים הדבר עזר, אך רוב הכיתה לא ממש הפיק מכך את שיכל. זאת ועוד - תמיד בשיעור שכזה היו מספר תלמידים שפשוט חסמו עצמם ולא היו מעוניינים לדעת את התשובות של המבחן, מחסום שנבע לדעתי מחוסר רצון להתמודד עם הטעויות שלהם.

אז ניסיתי את הפעולה הבאה - נתתי לתלמידים לעשות תיקון מבחן. חשבתי לעצמי ״איזה יופי. עכשיו אני בעצם מכריח אותם לפתור מחדש את המבחן ולחשוב על מה הם רשמו; ככה הם ילמדו הכי טוב״.

התלמידים קיבלו משימה הביתה לפתור את המבחן מחדש. ברור שחלק מהתלמידים אכן ישב ופתר והחלק האחר העתיק או קיבל השראה מיוחדת מתיקון המבחן של חברו. מה יצא מזה? בעיקר יצא שאני קיבלתי ערימה גבוהה נוספת לבדיקה. לא מעודד במיוחד, לא מבחינת התלמידים ולא מבחינת המורה. לא הרגשתי עדיין שמצאתי את המהלך המנצח.

חשבתי לעצמי שצריך שינוי אמיתי כדי שתלמידים יתמודדו עם התשובות שרשמו במבחן.

 עד כה בעיקר קיבלתי רק עוד ערמה גבוהה הביתה לבדיקה

איזה שינוי עשיתי בכיתה?

ראשית, התלמידים צריכים להבין פרט חשוב ומהותי ביותר - להתמודד עם הטעויות שלנו - זו הלמידה האמיתית. דווקא בנושאים שפחות ברורים לנו ואנו מתקשים, חשוב מאוד להתאמץ ולהתעקש להבין טוב יותר. לכן אם נעבור על הטעויות שלנו - נלמד טוב יותר, ונבין לא רק מהי התשובה הנכונה, אלא גם את מה  שאולי חשוב יותר - מהי החשיבה הנכונה ומהו העיקרון הנכון העומד מאחוריה.

ובשורה התחתונה - חשוב  לא לברוח מהטעות אלא להתמודד איתה.

כאשר התלמידים לא רואים את ההזדמנות בללמוד מהטעויות, אלא רואים אותן כמשהו מפחיד, מרתיע ואולי אף מעיד חלילה על חוסר יכולת שלהם – הם בורחים מהטעות ואז פספסנו את תהליך הלימוד ובגדול. זה תקף במהלך השיעור, בשיעורי הבית ובטח במבחן.

האתגר העיקרי הוא להביא למודעות של התלמידים את הטעויות שביצעו - אם שלהם עצמם וכן של חבריהם. כדי לעמוד באתגר זה התלמידים מגישים תיקון מבחן, אבל בתיקון מבחן זה, הם לא פותרים מחדש אלא מתמודדים עם הטעויות בלבד.

לאחר חלוקת המבחנים, התלמידים מקבלים פתרון מלא של המבחן והם מחויבים להגיש תיקון מבחן. אתם יכולים כעת לשאול את עצמכם "רגע...אם יש להם פתרון, מה הטעם בתיקון מבחן? הרי הם פשוט יכולים להעתיק מילה במילה ולהגיש אותו". מה שאני מבקש מהתלמידים הוא לא לפתור את המבחן מחדש, אלא בעזרת מחברת הבחינה שלהם והפתרון שזה עתה חילקתי, לבצע שלושה דברים עיקריים:

1.      מצאו את הטעות שלכם.
התלמידים מתבקשים לסמן במחברת הבחינה שלהם היכן הם טעו, או יותר נכון - מהן השורות שבהן רשומה הטעות. הם יכולים לסמן בעט הדגשה או בכל דרך אחרת, העיקר שניתן יהיה לראות זאת בבירור.

2.      רשמו מדוע לדעתכם טעיתם. או יותר נכון "מה גרם לכם לטעות?"
חלק זה הוא חלק די עדין. רבים מהתלמידים עשויים (ואף עושים זאת) לרשום תשובות כגון "חוסר ריכוז", "קיבלתי 'בלאק-אווט'" או "לא הבנתי נושא זה" וכמובן - "לא הייתי בשיעור שלימדת את הנושא של השאלה". עם הזמן, ככל שתגלו חוסר שיפוטיות ואווירה שנותנת מקום לטעויות, התלמידים ירשמו את המקור המלא לטעות, בעיקר אם השאלה טומנת בחובה תפיסות שגויות וטעויות שכיחות של תלמידים.

3.     קראו את התשובה המלאה בפתרון, השוו אותה לזו שלכם ורשמו מה למדתם מהטעות שלכם.
פה התלמידים מתבקשים למעשה להתעמת עם התשובה הנכונה ולנסות ללמוד ממנה.

להתמודד עם הטעויות שלנו - זו הלמידה האמיתית. דווקא בנושאים שפחות ברורים לנו ואנו מתקשים, חשוב מאוד להתאמץ ולהתעקש להבין טוב יותר. אם נעבור על הטעויות שלנו - נלמד טוב יותר.

שלושת הצעדים הנ"ל מעמידים את התלמידים מול התשובות והידע שלהם בעת המבחן. הם נדרשים לבצע רפלקציה על שכתבו, ומתמודדים עם אחד הפחדים של כל תלמיד ותלמידה (ואולי גם של כל אחד מאתנו) - הטעות שלהם עצמם. אבל עם יצירת אווירה מתאימה בכיתה, הם מתמסרים ומבצעים זאת באחריות ובהתמסרות מלאה.

מה עוד שאני מקבל ערימה לא כה גבוהה לבדיקה. אבל מבחינתי אני מקבל הרבה ויותר מכך: אני יכול כך לעקוב אחר כל תלמיד ותלמידה בכיתה, אחרי ההבנה שלהם וההתקדמות שלהם באופן פרטני. אני יכול לדעת מה מצבו של כל תלמיד ומהו מקור הטעויות שלו. אם אני רואה שתלמיד לא מצליח בעקבות לחץ למבחן - אוכל לעזור לו להתמודד עם לחץ זה ואף להפנות אותו ליועצת ולמחנך או מחנכת הכיתה. אם אני מבחין כי תלמיד מבצע טעויות על סמך הבנה שגויה - אוכל לזמן לו בכיתה התמודדות נוספת עם בעיה דומה ולראות האם הצליח להבין את טעותו והפעם לענות נכון. זו בפירוש הוראה קלינית. טיפול ממוקד בקושי שיש לתלמיד מסוים בכיתה.

אציין כי ביצוע תיקון מבחן מקבל הערכה וקרדיט ונכנס כחלק מהציון של התלמיד. הציון ניתן על סמך איכות התשובה וההעמקה של התלמיד בטעויות ומה למד מהן.

כתיבת תיקון מבחן ונתינת קרדיט על ביצועו משדר לתלמידים כי התמודדות עם הטעויות שלהם היא משימה ראויה וחשובה. המאמץ וההתמודדות עם הטעויות הן למעשה מיומנויות חשובות ביותר להמשך הלימודים שלהם ובוודאי להמשך החיים שלהם, אם בצבא, באקדמיה ואם במקום עבודתם.

כתבה זו היא חלק ראשון משתי כתבות שהנושא שלהן הוא איך לעודד תלמידים ללמוד מהטעויות שלהם וכיצד זה עשוי להשפיע על ההוראה שלנו בכיתה. אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא את הכתבה הבאה, שעוסקת בהליך קצר שכל מורה יכול/ה לעשות תוך כדי בדיקת מבחנים ויעזור לתלמידים שלו/ה להתקדם וללמוד מהטעויות שלהם.