לקדם את עולם החינוך לעידן ההייטק

לפני כמה שנים פיתחתי, יחד עם כמה חברים מוכשרים, אפליקציה ללימוד שפות. באותו זמן כבר היה לי ניסיון רב בהוראה, כתיבה של מספר ספרי לימוד, אפליקציות לימודיות ועוד. בקיצור, "ידעתי את העבודה". לאחר מחקר מקיף שארך כמה חודשים, התחלנו לתכנן את האפליקציה לפרטי פרטים – מה נלמד, באיזה סדר, באיזה קצב, סגנון, שיטות פדגוגיות וכו'. דברים טובים וחשובים. נכנסנו להליך עיצוב ותכנות בן כ-9 חודשים ולאחר מכן, סוף סוף הוצאנו את האפליקציה לאור. שיווקנו אותה היטב ואלפי משתמשים הגיעו כבר ביום הראשון. בסוף היום, עייפים אך מרוצים, בדקנו מה אנשים עשו באפליקציה ומה שראינו היה ברור מאוד – אנשים נכנסו לאפליקציה, אמרו שלום, יצאו, ולא חזרו יותר.
למען האמת, כמות האנשים שהגיעו למסך החמישי עמדה על פחות מ-5% מכלל המשתמשים. היינו מיואשים למדי. מעבר לצניחה החופשית מהאיגרא רמה של אותו בוקר, בזבזנו כמעט שנה וסכום לא מבוטל של כסף ובאותו רגע נראה שהכל היה לחינם.

חזרה אחורה בכמה שנים - בשנת 2001 עוד שלטה בעולם הייטק "גישת המפל" (waterfall), שעבדה בערך כך:

1. מקבלי ההחלטות אמרו מה הם רוצים שייבנה

2. מאפייני המערכת אפיינו את המערכת כולה מא' ועד ת'.

3. אנשי הפיתוח בנו את המערכת

4. המערכת יצאה אל הלקוחות

אולי שמתם לב לדמיון קל בין שיטת המפל והשיטה שבה אני וחבריי עבדנו. לשיטה הזאת יש יתרונות רבים – היא אינטואיטיבית, נוחה לעבודה, ולא דורשת תיאום בין גופים רבים. כל אחד עובד על חלקת האלוהים שלו, וכשהוא מסיים, הוא מעביר את הפרויקט הלאה, לגוף הבא.

החסרונות של שיטת המפל, לעומת זאת, פשוטים הרבה יותר – היא לא באמת עובדת. כלומר, היא עובדת – ברוב המקרים יגיע ללקוח מוצר מוכן. אלא שמכיוון שהלקוח רואה לראשונה רק את המוצר המוכן, בשלב בו כבר הושקעו זמן וכסף רבים בפיתוח – כבר מאוחר מדי בשבילו להשפיע על המוצר שהוא אמור להשתמש בו. שיטת המפל דורשת מכל הגורמים המעורבים לנחש ולהעריך מה יעבוד, על סמך ניסיונם הרב ועל סמך האינטואיציה שלהם – אבל לא על סמך נתונים בשטח ולא על סמך דפוסי השימוש של הלקוח.

ואז, בשנת 2001, הכה בקהילת ההייטק מסמך בשם "מניפסט פיתוח התוכנה האג'ילי". המילה Agile תתורגם לעברית כמשהו שבין "זריז", "גמיש" ו"קל תנועה". אם בשיטת המפל עובדים בקבועי זמן של חודשים, ואפילו שנים, בשיטה האג'ילית עובדים בקבועי זמן של כמה ימים עד שבועות ספורים. בזמן זה אתה נדרש לפתח חלק קטן מהמוצר שלך, ולו בצורה רזה מאוד – בעיצוב מינימלי ובלי כל התכונות שיהיו בגרסה הסופית – ומהר מהר לשלוח אותו ללקוחות  כדי לראות מה הם חושבים.

לדוגמה, נאמר שיש לך אתר לניהול למידה, ואתה רוצה להוסיף פיצ'ר (תכונה) של אפשרות תקשורת בין מורה לתלמידים. למרות שזה נשמע דבר קטן, מאחורי המונח "תקשורת בין מורה לתלמידים" מסתתר עולם שלם על אפשרויות: התקשורת יכולה להיעשות במייל, בהודעות בתוך האתר, או בהודעות "פוש" במובייל; ייתכן שרק המורה יכול לשלוח הודעות וייתכן שגם התלמידים יכולים להשיב לו; ייתכן שההודעות נשמרות בתצורה של צ'אט, של פורום, או בצורות אחרות; ואיך ייראה הממשק של כל זה? האם המורה יכול לצרף וידאו? האם התלמיד יכול לצרף קובץ, נאמר של עבודה שהוא עשה? לפי השיטה האג'ילית, לא נבנה את הכל יחד ונקווה לטוב. נבנה חלק אחד קטן וזריז ונראה אם הוא עובד. אם הכל בסדר, יופי, נוכל להמשיך. אם לא, נצטרך להבין למה. יכול להיות שהמורה כבר מתקשר עם התלמידים שלו בווטסאפ והוא בכלל לא צריך את הפיצ'ר הזה במערכת. אם זה המצב, ייתכן שכרגע חסכנו חודשים ארוכים ומאות אלפי שקלים של פיתוח.

חזרה לפרוייקט שלנו. לאחר כמה חודשים של ניסיונות לשפר את המוצר שלנו, החלטנו לזרוק את האפליקציה לפח ולהתחיל מחדש. הפעם, במקום לבנות את הכל ולקוות לטוב, פיתחנו אבטיפוס פשוט (בפאוורפוינט) שמדמה את המערכת וניסינו על כ-5 תלמידים. את הדברים שהם אהבו השארנו ואת האחרים שינינו. עבדנו ככה משבוע לשבוע, כאשר בכל שבוע נפגשנו עם קבוצה חדשה של תלמידים. רק פיצ'רים ש"עברו" את קבוצת המיקוד, נשלחו לפיתוח, וכך נחסכו זמן וכסף רבים והובטח שאנחנו מפתחים רק את מה שאנחנו יודעים שעובד. בפעם הראשונה לקח לנו כמעט שנה לפתח תכנית לימוד בת שעה שלא עבדה. בשיטה החדשה, פיתחנו תוך חודשים ספורים תכנית בת 8 שעות שאחוז עצום מהתלמידים סיים מההתחלה ועד הסוף.

איך כל זה קשור למערכת החינוך?

בשנים האחרונות, יותר ויותר תכניות לימוד עוברות לצורה של לימוד עצמי. בין אם מדובר בלמידה עצמית של תלמידים מהספרים לקראת מבחנים, בפרוייקטים מסכמים מחליפי מבחן, או בקורסים מקוונים. מדובר המון על מעברם של המורים מתפקיד "מחזיקי הידע" לתפקיד "מתווכי הידע". השיטה הישנה בפיתוח חומרי הלימוד, אשר יצרה חומרי לימוד קשים לעיכול, ברוב המקרים, הצליחה "לעבור", מכיוון שהמורה תמיד נמצא שם כדי להסביר מה שלא ברור. אבל אם התלמיד יוכל להבין בקלות את מה שכתוב בספר, מועבר בסרטון או מתבקש בפרויקט, המורה יוכל להתפנות לעבודה החשובה יותר – להוביל, להנחות, להעמיק. האמור נכון למודלים הקלאסיים של למידה, ועל אחת כמה וכמה למודלים חדשים כמו מודל "הכיתה ההפוכה".

כמישהו שמעורב בכתיבת חומרי לימוד בשלל מקצועות ולמגוון של לומדים מזה עשור, דעתי היא שהרוב הגדול של חומרי הלימוד שאנחנו משתמשים בהם, פשוט לא טובים מספיק. בסטנדרטים של שוק ההייטק, רובם יכולים להיחשב כישלון מוחלט, ממש כמו אותה אפליקציה ראשונה ללימוד שפות. אני לא מדבר פה רק על דעה אישית, אלא על נתונים של תכניות לימוד רבות שהושקעו בכל אחת מהן מיליוני שקלים והפיקו ללומדים בהם ערך מועט ביותר.

אציין, למען הסר ספק, שהאנשים שיוצרים את תכניות הלימוד הם לרוב אנשי מקצוע מהרמה הגבוהה ביותר, שעם רבים מהם היה לי התענוג לעבוד לאורך השנים. רובם הגדול הם בעלי תארים מתקדמים בתחום הדעת שלהם, סקרנים ומנוסים מאוד בתחומם. לעניות דעתי, הכישרון והידע שלהם הצליחו "להסוות" במידה מסוימת את הבעיה המתודולוגית, אך לחלוטין לא לייתר את הפתרון.

האם אנחנו מוכנים לשנות את תפיסת הפיתוח? זה לא יהיה פשוט. קודם כל, השיטה נוטה לעבוד פחות טוב בארגונים גדולים. זאת אחת הסיבות המרכזיות שרוב חברות ההייטק הגדולות עברו לעבוד בשיטה של צוותים אוטונומיים בני 10-5 אנשים. מאוד נוח למקבלי ההחלטות (ברוב המקרים, אנשי משרד החינוך), לבקש "ספר לימוד במתמטיקה, שיכלול את הפרקים הבאים, ישתמש בשיטת הלימוד הזאת, יהיה בן 500 עמודים, ויהיה מוכן תוך עשרה חודשים". מסגור הפרויקט היא ההתמחות של שיטת המפל.
בפיתוח אג'ילי נוכל להגיד "אנחנו רוצים לפתח ספר לימוד במתמטיקה שיכלול את הנושאים הבאים" – ואז להתחיל לבדוק את כל השאר. אולי אין צורך ב-500 עמודים? אולי 200 יעבירו את הנושא בצורה טובה יותר? ואולי יש צורך ב-1000 עמודים? אולי שיטת לימוד אחרת תתאים יותר לקהל היעד שלנו? שלא לדבר על לוחות זמנים – מנסים, טועים ומנסים שוב, עד שמצליחים. קשה להעלות את המשפט האחרון למצגת מול בכירים ממשלתיים. תאמינו לי, ניסיתי ועודני מנסה.

למזלנו, אנחנו לא פועלים בריק. כאמור, אנחנו נשענים על ניסיון בן 15 שנה בתעשיית ההייטק. המסקנות של התעשייה הן שלמרות חוסר הודאות המסוים, ברוב המכריע של המקרים, השיטה האג'ילית מביאה לפיתוח מהיר יותר וזול יותר של מוצרים מוצלחים יותר.
והחלק הכי טוב? אין צורך בתוספת תקציבים או כוח אדם מיוחדים. מדובר בשינוי תפיסתי בלבד, כזה שיכול, וראוי שיקרה, בתוך זמן קצר, גם אם באיחור מה לעומת תעשיות אחרות.