אחת השאלות שליוו אותי לאורך השנה, היא שאלה של מידות – מהי המידה בה אני מורה ובאיזו מידה אני משמש כיועץ.
מקובל כי על השניים להיות שזורים אחד בשני, במעין הרמוניה, כך שאינם ניתנים להפרדה. מניסיוננו, אין הדבר כה פשוט. ביום מסוים יטה ליבנו להיות מורה הלבוש כמרצה/מקנה-השכלה/שופט, וביום אחר, מעונן אולי פחות, נעמוד כיועץ, אב ומדריך.
בנוסף, נדמה כי דרושים מינונים מסוימים של סמכות וסמיכות, בכדי שניתן יהיה להבחין בין אלו שתפקידם העיקרי לכוון ולסקרן ובין אלו המבקשים להסתקרן. מינונים שתחתם יֵקַל על התלמיד לעלות על העגלה, לרדת ממנה ושוב לעלות בבטחה.
מכאן שאלת המידות.
מהי המידה בה אני מהווה סמכות ובאיזו מידה אני מאפשר סמיכות והיסמכות; איזה גוון של כל אחד מן המושגים הללו אני בוחר לאמץ לקראת השיעור הקרוב; כמה גמיש אני לנוע ביניהם בחופשיות, מבלי לחשוש שתישמט תחתיי הקרקע (יכולת זו, לנוע בלי חשש לשגות, הינה בסיס להיותו של מורה גם לומד, והיותו של מורה לומד הינה הכרחית להיותו מורה).
ניסוח נוסף לשאלה, רלוונטי וחשוב לא פחות, עשוי להיות: כמה נחוש אני להקנות ידע לתלמידַי, לעומת מידת ההקפדה שלי לטפח את רגישותם ולהסב את תשומת ליבם אל החכמה הקיימת סביבנו עוד הרבה בטרם החלה הבהלה למידע, לידע ולמדדים.
עֵץ הַצַּפְצָפָה / גיל ברנד כְּשֶׁהַמּוֹרָה הֵרִימָה אֶת קוֹלָהּ, הִקְשַׁבְתִּי פָּחוֹת.אָמְנָם מִסְפָּר זֶה, כְּכָל הַיָּדוּעַ גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ,אַךְ מָה לְגַדְלוּתָם שֶׁל מִסְפָּרִים וְלַחֲרִיקַת גְּרוֹנָהּהַמְּחַרְחֵר עַד כִּמְעַט נֶעֱתָק מִמְּקוֹמוֹ? הִנֵּה לְמָשָׁל, עֵץ הַצַּפְצָפָה הַמֵּצִיץ בַּחַלּוֹן כִּתָּתֵנוּגָּבוֹהַּ וְאַף רָחָב מִשְּׁכֵנוֹ. עַל כָּךְ אֵין אִישׁ צוֹעֵק.אַף הַשֶּׁמֶשׁ גְּדוֹלָה מִן הַיָּרֵחַ, וְאֵין בְּכָךְ לְהָקִים מְהוּמוֹתוּלְהָזִיז אוֹתָהּ לְשָׁם וְאוֹתוֹ לְכָאן... כְּשֶׁהַמּוֹרָה הֵרִימָה אֶת קוֹלָהּ,קַשּׁוּב הָיִיתִי לִצְנִיעוּתָם שֶׁל אֵלּוּ אַשֵּׁר בַּחַלּוֹן.הֵם הֵם, הַנְּבוֹנִים פְּנִימָה, שֶׁסִּפְּרוּ לִי:עַכְשָׁו בֹּקֶר, שַׁלֶּכֶת, זוֹהִי שְׁקִיעָה.הֵם שֶׁהֵרִימוּ אֶת קוֹלִי. בַּחֲלוֹף תְּרֵיסָרֵי עוֹנוֹת וְקֹמֶץ אֲהָבוֹת,אֲבַקֵּשׁ לוֹמַר לְתַלְמִידַי בְּקוֹל מָתוּן:בֵּין אִם נֶעֱלָם הַמִּסְפָּר אוֹ נָתוּן,אֶפְשָׁר כִּי תְּהֵא הַתְּשׁוּבָה בַּנִּסְפָּח, יִתָּכֵן בִּצְלִילֵי זֶה הָעֵץ.גַּדְלוּת הִיא תַּחְפֹּשֶׂת, קַשְׁבוּת – בְּשׂוֹרָה,וְכָל זֹאת הִנְנִי אַךְ מְיַעֵץ.
כיאה לשאלת מידות, ראוי שתישאר בעינה עומדת. שתמשיך להיבחן מדי יום, שתשמור על מקומה ההכרחי והמכובד. יחד עם זאת, בין אם אני מקנה ידע או משמש כתומך, עליי לטפח את תחושת הערך העצמי של הלומד בכל עת, ללא תלות ביכולותיו.
מורים מצפים שיקשיבו להם. תלמידים מצפים שישמעו את קולם. הרצון שלי לקשב בכיתה דומה לים, ורצונם של התלמידים להציץ מן החלון, דומה לרוח. כל שנותר הוא לנווט אל חוף מבטחים, אולי אפילו אל חוף שאינו מוכר.
הזכרתי בפתיחת הכתבה את ההכרח של מורה להיות לומד וגמיש. ציינתי בהמשך את העובדה כי תלמידים מצפים שישמעו את קולם. משוב תלמידים יכול לשמש ככלי הוגן, ענייני ופשוט להעצמת שני אלו. בנוסף, זוהי פעילות שטומנת בחובה קירבה מסוימת, ואף על פי כן, אינה באה לערער על הסמכות אלא להציג בפניה ביקורת בונה. כלומר, מתקיים כאן מעין שיתוף פעולה בנוסח "בואו נשפר ונשכלל יחד". לדוגמה, הנה דף משוב שחיברתי:
המשוב, בעל גוון פיוטי קל, מוגש לתלמידים בסוף השנה. אני מדריך אותם לגבי אופן מילויו, מסביר את חשיבותו ומבקש (אך לא מחייב) למלא אותו. התלמידים המעוניינים ממלאים את המשוב ללא נוכחותי בכיתה, חלקם בוחרים בכל זאת לציין את שמם. הרגע שלפני קריאת המשובים הוא רגע מותח – האם הצלחתי להיות מורה וגם עץ צפצפה? הגזע רחב דיו בכדי שיוכלו להשען עליו? – בין אם מדובר בנקודות לשיפור או בהרעפת מחמאות, מפתיע ומרגש לגלות בין משפטיהם האנונימיים כנות, יצירתיות והומור משובח.
במידה ותחליטו, כפי שעשיתי אני בדוגמה זו, לחשוף בפני תלמידיכם את קשת המושגים המובאת בתחילת הכתבה, יתכן ויהיו מהם שיתנו פרשנות שלילית למילים מסוימות כגון: "מְאַלֵף". במקרה שכזה, לא תהיה לכם ברירה אלא להקדיש זמן נוסף ולהקריא בפניהם, בנימוס ובנחת, את הפרק 'נְאוּם הַשּׁוּעָל עַל הַיְּדִידוּת וְעַל דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב' מתוך הספר 'הַנָּסִיךְ הַקָּטָן':
– לֹא, – הֵשִׁיב הַנָּסִיךְ הַקָּטָן, – אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִי יְדִידִים. אַךְ מַה פֵּרוּשׁ "לְאַלֵּף"?– זֶהוּ עִנְיָן שֶׁהִזְנִיחוּהוּ יָתֵר עַל הַמִּדָּה, – הִסְבִּיר הַשּׁוּעָל – וּפֵרוּשׁוֹ: לִקְשֹׁר קְשָׁרִים...– לִקְשֹׁר קְשָׁרִים?...
אסיים במשוב נוגע ללב ויצירתי במיוחד, עליו סיפרה לי חברה ומורה נפלאה שבחרה לאמץ את המשוב האנונימי שהצעתי כאן - דף המשוב הוגש לה כשכולו מלא קמטים, כאילו התלמיד החליט לזרוק את הדף מעוך לפח האשפה, אך לבסוף התחרט ויישר אותו. "לא מכובד," חשבה לעצמה כשהגיעה תוך דפדוף וקריאה למשוב המדובר, "מדוע הזלזול?"
על הדף כתוב היה משפט יחיד: "קיבלת אותנו מקומטים, ויישרת אותנו."