המורה שהתקשרה להעיר תלמיד: מחשבות על אחריות

שני מקרים שחוויתי לאחרונה, ומתוכם נקודה למחשבה למורים ולהורים.

מקרה א'

בחינת מתכונת שכבתית. התרגשות. תחושת סוף מסע, סיפוק וגאווה. בכל זאת, לאחר בדיקת נוכחות בכל הכיתות, מתברר כי חמישה-עשר תלמידים לא הגיעו. מה עושים? היועצת, הרכזת וארבעה מורים נוספים מטלפנים לכל אחד ואחד מהתלמידים שטרם הגיעו (המבחן החל ב-08:35, השעה כעת 08:50), שואלים לפשר האיחור וממריצים אותם להגיע בהקדם האפשרי. אכן, בנסיבות שכאלו, קשה למצוא ניסוח נחרץ יותר מ'בהקדם האפשרי'.

הבחינה מתקיימת בקומת הקרקע ובקומה השנייה. דמיינו את המחול הזה, שבו שישה אנשי חינוך עולים ויורדים שוב ושוב במדרגות, מתנשפים, מזיעים ומעדכנים אחד את השני, תוך חיוג בלתי פוסק אל התלמידים החסרים...

"אליו כבר התקשרת?"

"כן."

"ועומרי?"

"הוא לא עונה..."

"טוב, אני אתקשר אליו."

"ירון בדרך!"

"אוקי, אני מסמנת כאן..."

"עוד כמה נשארו?"

מקרה ב'

התרחש כשבועיים לאחר מקרה א', בקצה השני של הארץ, בעת שהתארחתי אצל חברים לארוחת ערב שישי בחדר האוכל שבקיבוץ. חברַי, כולם הורים לילדים קטנים, אינם עוסקים בתחום החינוך. תיארתי בפניהם את מקרה א'. הם היו בטוחים שהסיפור בדוי. רק לאחר שאישרתי את אמיתותו, נשענו לאחור בכיסאותיהם ולבשו ארשת 'לא יכול להיות!'

לאור הכותרת 'חינוך משמעותי', הממלאת את ערוצי התקשורת, ספקנותם הייתה ברורה לי. מבטיהם הביעו דאגה אמיתית – הזהו החינוך לו יזכו ילדינו בבוא העת? לא חלפה דקה ולידינו נעמד קרוב משפחה שלהם, ספורטאי מצטיין העומד לסיים את כיתה י"ב, ובירך אותנו לשלום.

"הי דרור. תגיד, אם אתה לא מגיע למתכונת או לבגרות, מתקשרים אליך מבית הספר?" שאלה יעל בסקרנות.

"מממ...זה מקובל. לרוב מתקשרים," אמר בשלווה אופיינית. ארבעתנו חייכנו בבת אחת, מסונכרנים לגמרי. עדיין לא צחקנו. הוא הופתע, אך חייך בחזרה.

"למשל," הוסיף, "לפני שבועיים המורה לא התקשרה להעיר אותי אז לא הגעתי." עכשיו כבר צחקנו, הרגשתי חלק ממערכון מוקפד של החמישייה הקאמרית. יעל סירבה להאמין למשמע אוזניה, אך הצליחה להרגיע את צחוקה והתעקשה בנימוס: "השקעת ולמדת, וזה שנייה לפני תעודת הבגרות, לא חשוב לך להגיע?"

"כן, אבל זו אחריות שלה," ענה.

צירוף המקרים, הכנות והתמימות שבתשובותיו, הפתיעו אותנו עד כדי כך שלא יכולנו להפסיק לצחוק. גם לא יכולנו להפסיק לדאוג.

"תדע לך שדרור הוא אחד הילדים הטובים! אני מכירה אותו מאז שנולד, צנוע וקצת ביישן. הוא האחרון שמקבל דברים כמובנים מאליהם או שחושב שהכל מגיע לו," הדגישה יעל, וגיא הוסיף: "התיכון האזורי כאן נחשב לאחד התיכונים המובילים בארץ."

חינוך לאחריות

לתפיסתי, מורה הנאמן לתפקידו ורגיש לקשיי תלמידיו, אמור לשאוף להושטת יד נדיבה, תמיכה ועידוד לכל תלמידיו לאורך הדרך. כך אני משתדל לנהוג. לצד זאת, לפני כל שינון נוסחאות, אירועים או תאריכים, עליו להדגיש בפני תלמידיו ולנסות לשכלל בהם את ערך האחריות. אם יַראו בקיאות בחומר הלימוד, אך יאמצו נטייה להתנער מאחריות, הרי שבמובן מסוים פספס משהו.     

בסיטואציה המתוארת במקרה א', האם נכון להתקשר באופן גורף לכל התלמידים שלא הגיעו לבחינה? האין אבחנה בין תלמיד המתמודד עם קשיים חריגים, כאלו שבעל כורחו דחקו את משימות בית הספר לסדר עדיפות משני, לתלמיד שפשוט בוחר למקם אותם בסדר עדיפות כזה, ותוך כך נוטה להתנער מאחריות במקרים מסוימים? בהנחה שהמורה מכיר מספיק טוב את עולמם של תלמידיו, האם לא ראוי, בשם החינוך הערכי, להתייחס אחרת לזה ולזה?

ההתייחסות לתלמידים המתמודדים עם קשיים חריגים (כלכליים, בריאותיים, חברתיים ועוד), אמורה לדעתי להיות 'טיפול מראש ולא בדיעבד'. אם צריך, אפילו לשלוח הסעה הממומנת על ידי בית הספר. מה הטעם לתת לתלמיד כזה 'להיכשל' ורק 15 דקות אחרי שהחלה הבחינה, להתקשר ולברר מה מצבו? הרי אז סביר שילחֵץ וימצא את עצמו בדיוק במצב שממנו אנו מנסים להמנע. כמובן שזוהי אינה הושטת יד ראויה. איננו עושים לו טובה, אלא רעה.

לגבי שאר התלמידים – אם אכן זכו לאורך הדרך לאהבה, קבלה, חיזוק והושטת יד, הם הם אלו שצריכים לקחת אחריות על הצעד האחרון. אם לא זכו לכך, מסיבה כלשהי, הרי שסיוע להם בצעד אחרון זה, משרת אמנם את התפיסה שעל פיה ציונים ואחוזי זכאות הינם בעדיפות עליונה, אך רחוק מאוד, בעיני, מלהיות משמעותי עבורם. באשר להשקעה שלי כמורה, גם אם יִבְחרו לא לקחת אחריות על הצעד האחרון, אני מאמין שהשקעה זו לא תרד לטמיון; הרגישות, הכוונות הטובות, התמיכה והערכים, ישארו נטועים (במידה והצלחתי בכך) היכן שנטעתי אותם.

הייתי רוצה לשאול את דרור האם הוא מאחר למשחק שנקבע לנבחרת הכדורסל שבה הוא משמש כקפטן. אני משער שלא. שוב, אני אוהב את תלמידַי ומשתדל לתמוך בהם ככל יכולתי, אך בראש ובראשונה, אני מדגיש בפניהם ומנסה לשכלל בהם את ערך האחריות. משפט כמו "כן, אבל זו אחריות שלה" מהווה בעיני קריאת השכמה לנו כמורים, וזעקה לעזרה של ילדינו. אם נמשיך לפעול מתוך מניעים זרים, כדוגמת אלו שהזכרתי, תארו לעצמכם מה עלול להתפרש כנורמה בשנים הבאות.