רוצים להכין את התלמידים לעתיד? תתחילו בהווה

באחרונה שוחחתי עם מנהלת בית ספר ותיקה שפרשה לגמלאות בתחילת שנות ה-90. היא סיפרה לי שלקראת תום כהונתה היא ביקשה לחדש את תוכנית הלימודים בבית הספר שלה, ולהחליף את מגמת המזכירות במגמת אוריינות מחשב. במקום ללמוד הקלדה על מכונת כתיבה חשמלית, המנהלת רצתה לכלול בתוכנית הלימודים פיתוח ויישומי מחשב, לצד הקלדה עיוורת. במשרד החינוך דחו את בקשתה בטענה שמחשבים הם טרנד חולף ואין טעם לשלבם בתוכנית הלימודים.

ההנחה העומדת מאחורי מעמדה ותפקידה הציבורי של כל מערכת חינוך הוא שהיא מסוגלת להעניק לבוגריה ארגז כלים ומיומנויות רלוונטי, שיאפשר להם למצוא את מקומם בחברה ובשוק העבודה בעתיד. המנהלת שעמה דיברתי ביקשה לזהות הישג לימודי שייטיב עם בוגרי בית הספר שלה בעתיד. הניסיון להורות תכנים התואמים את צורכי העתיד מכונה כיום "פדגוגיה מוטת עתיד". אנשי חינוך העוסקים בפדגוגיה מוטת עתיד מנסים להגדיר מחדש את תכולת ארגז הכלים שעל בתי הספר כיום להקנות לבאים בשעריהם, ואת ההישג הלימודי הנדרש לעתידם.

הערכת החסר שהעניקו הגורמים במשרד החינוך לתפקידו העתידי של המחשב נדמית לנו מצחיקה כעת, אך האמת היא שגם כיום נדמה שהניסיון לחזות כיצד ייראה שוק העבודה בעתיד - אפילו בעתיד הקרוב - נדון לכישלון. לאיש מאיתנו אין מושג כיצד ייראו החברה ושווקי העבודה בעתיד ואילו מיומנויות וכלים יהיו דרושים בו. אנחנו מנסים להגדיר הישג נדרש עתידי עבור תלמידי מערכת החינוך מבלי שיש לנו מושג לאיזו מציאות ומטרות עתידיות אנו מכינים אותם. מצב זה, שעלול ליצור הערכות שגויות כמו זו שהובאה בתחילת המאמר, עשוי לסכן את יחסי האמון שבין הציבור למערכת החינוך, והוא עשוי לפגוע ברלוונטיות של בתי הספר בעיני הציבור.

במצב כזה ייתכן כי נדרש שינוי כיוון בנוגע לפדגוגיה של המחר. לצד הניסיון לזהות את צורכי השוק והחברה של העתיד ולספק להם מענה בצורת הוראה רלוונטית בכיתות הלימוד, עלינו לפעול גם בראי ההווה. חשוב שנזכור כי גם מבלי שנדע במדויק מהן המיומנויות הטכנולוגיות והכישורים המקצועיים שאליהם יידרשו אזרחי העתיד, אנחנו הם אזרחי ההווה, ואנחנו יודעים באיזה אקלים בין־אישי, ערכי וחברתי אנחנו רוצים לחיות. הפדגוגיה שאנחנו עומלים על ניסוחה יכולה לשקף את שאיפותינו אלה.

להשקיע בעתיד החברתי
אם מערכת חינוך רלוונטית היא כזו המציידת את בוגריה ביכולת לעצב את עתידם, נראה כי עלינו להשקיע כעת דווקא בחיזוק האמונה הציבורית במעשה החינוכי ככלי לעיצוב עתידנו החברתי המשותף. אם אנחנו רוצים לשנות את הפוליטיקה של ההתנהגות במרחבים הציבוריים, להרחיב את הבעת הסובלנות ברשות הרבים, להדגיש את ערכי התרומה לזולת, את יכולת ההכלה וקבלת האחר ולהפחית את רמות האלימות והצער בציבוריות הישראלית, אנחנו יכולים להתחיל בהתגלמויות של כל אלה בבתי הספר שלנו.

עלינו לעשות מאמץ יזום ולעבוד יחד על יצירת פדגוגיה ערכית, שתהווה את הבסיס לעשייה החינוכית בבתי הספר. עלינו לעצב מחדש את האקלים החברתי והערכי בבתי הספר כך שידגים הלכה למעשה את האקלים החברתי הרצוי בעינינו לחיים משותפים בציבוריות הישראלית כולה. אנחנו המבוגרים חייבים להאמין, ולהטמיע את האמונה גם בילדינו, שאנחנו ומערכת החינוך מסוגלים לשקף ולכונן את האקלים החברתי, את כללי השיח ואת גבולות הוויכוח שנרצה לראות בעולם העתיד, שבו הילדים שלנו יגדלו ואותו יעצבו, וגם אנחנו נחיה ונזדקן.

עלינו לעצב מחדש את האקלים החברתי והערכי בבתי הספר כך שידגים הלכה למעשה את האקלים החברתי הרצוי בעינינו

איך עושים זאת?
ניתן ליצור פדגוגיה ערכית שכזו בעזרת פעילויות שונות, שבמסגרתן כל תלמיד מביע את עצמו, מבסס ביטחון עצמי ורוכש כלים שיסייעו לו בעתיד (לדוגמא – עבודה בצוות, פיתוח אינטיליגנציה רגשית וכדומה). הנה כמה דוגמאות לכך:

1. יצירה משותפת של תרבות קשב. בשלב הראשון, שנעשה בדרך כלל בתחילת השנה, המחנך/ת, ביחד עם התלמידים, עובדים על הגדרת כללים ותרבות קשב ושיח. ניתן לעשות זאת על ידי כתיבת "אמנה חברתית כיתתית" שקובעת את צורת התקשורת והשיח בכיתה. את האמנה כותבים בתהליך משותף עם התלמידים. כך, לאורך השנה, האמנה מהווה את הבסיס לעבודה כיתתית ומעין מסגרת לכל הדיונים בכיתה (כך לדוגמא: אפשר להתווכח בדיון אבל אסור לקלל או להרביץ). כמו כן, כך אם קורה אירוע בעייתי, חוזרים לאמנה ודנים בו למולה. 

2. יצירת דגש על תהליכי למידה פעילה. תהליכים אלה מאפשרים לתלמידים להתנסות בלמידה ולא רק בתהליכי שינון. מדובר בתהליך מחייב במסגרתו התלמיד הופך להיות המוקד המרכזי בתהליך הלמידה. דוגמא טובה לכך הינה מצגות מול תלמידי הכיתה. כאשר התלמיד מציג תוכן מול הכיתה הוא עובר תהליך אישי במהלכו הוא מתרגש מהמעמד, מפתח ביטחון עצמי וכן יכולות דיבור ועמידה מול קהל. במקביל, הוא גם לומד לקבל משוב מצד החברים  שלו – שגם הם יעמדו מול הכיתה. פעילויות מסוג אלה לא רק מקדמות יכולות אישיות חשובות, אלא גם תורמות לפיתוח תרבות של קשב ושיח בכיתה.

3. קידום תהליך למידה אינטראקטיבי. למידה משותפת ואינטראקטיבית – לדוגמא, קריאת טקסטים ביחד ולמידה בפלטפורמות חברתיות כמו Kahoot – מאפשרת תהליכים שיוצרים אינטראקציה בין התלמידים. הדבר יסייע לחלוק חוויות, משובים, ידע ושמירה על מומנטום של למידה מתמשכת תוך שימת דגש על הקשרים הנבנים בכיתה.

4. פיתוח קבוצת יחסים בין אישיים - חברים בקבוצת יחסים בין אישיים מפתחים אינטליגנציה רגשית גבוהה – הם קשובים יותר ולומדים להגיב לאחרים בצורה מועילה. הדבר בא לידי ביטוי בהבעת אמפתיה ורגשות בצורה מדויקת יותר.

על מנת לפתח אקלים כיתתי נעים, חשוב לשים דגש על פיתוח קבוצת יחסים בין אישיים. הדבר נעשה לרוב באמצעות מפגשים בלתי אמצעיים בין התלמידים (הפסקות פעילות, ערבי כיתה, טיולים וכדומה), המאפשרים לימוד והתנסות בפיתוח מיומנויות חברתיות. כך למעשה כל תלמיד תורם את חלקו וחושף בפני האחרים את האישיות שלו.

5. דוגמה אישית של המחנך/ת – כאשר נמצאים בקבוצה, החברים בה לומדים מהאחרים, ולומדים לחקות את האחרים. חברי הקבוצה לומדים מצפייה באחרים כיצד להתמודד עם בעיות דומות והדבר מעניק את האומץ להתמודד ולפתח ביטחון אישי. לעיתים, עצם ההסתכלות על הדרך בה אנשים מתקשרים בצורה אינטימית עם אחרים, מלמדת אותנו בצורה פסיבית על מה העומק האפשרי ביחסינו עם אנשים אחרים. לכן האופן בו אנו מתנהגים כמחנכים משפיע עמוקות על התלמידים שלנו, על התנהגותם, על תרבות השיח שיאמצו, על האופן שבו יתייחסו לאחרים בכיתה וכן הלאה.

אז באיזה אקלים בין־אישי, ערכי וחברתי את/ה היית רוצה לחיות ואיך החינוך שלך בכיתה מבטא את זה? אשמח לשמוע על כך בתגובות.

בתמונה: תלמידי רשת החינוך אנקורי (צילום: רונן קרוק)