ישראל במלחמה
"שום דבר אינו מפיח בילד מוטיבציה יותר מאשר הערכה והוקרה לעבודתו מצד בית הספר, מצד המשפחה ומצד הקהילה..." (פרופ' מייקל פולאן)
מהי המטרה שלשמה מחנכות ומחנכי ישראל עסוקים במתן ציונים תקופתיים ובכתיבת הערות לתעודות? מדוע בוחרים בתי ספר להשתמש בתעודה ככלי ההערכה המרכזי לביצועי התלמיד בבית הספר? מה מרגיש תלמיד ברגע בו מחנך/ת הכיתה מציגים בפניו את תעודת ההערכה התקופתית?
מרבית התלמידים מקווים שנעריך אותם כפי שהם תופסים את עצמם, תוך התייחסות לנושאים החשובים והמשמעותיים עבורם. תהליך ההערכה יכול לשמש נדבך נוסף בחיזוק האמון בין המתבגר למבוגר, ובהעצמת תחושת התלמידים שאכן אנחנו רואים אותם, ומזהים את התהליכים הפנימים שהם עוברים. התלמידים רוצים לקבל אשרור לכך שאנו רגישים למורכבויות בחייהם ומקווים לקבל מהמבוגרים האמונים על חינוכם - משוב שיחזק את דימויים העצמי ויוכיח שהם לא לבד מול אתגריהם כמתבגרים. מאווים אלו של התלמיד, אינם בהכרח תואמים את הערכים המנחים ואת מטרות בית הספר, בתהליך ההערכה המוצא את ביטויו בחלוקת התעודות.
לשם המחשת הפער האפשרי, אתאר מצב תיאורטי בו תלמיד כיתה י"א מתמודד לאורך שנים, וביתר שאת במחצית השנה שתסוכם בתעודה, עם שאלות הקשורות בזהותו המינית. התלמיד מתמודד עם האופן בו הוא תופס את עצמו, עם תחושותיו כלפי מציאות זו ועם השינויים שהוא עובר. הוא מחפש את המילים להסביר לעצמו, למשפחתו, לקהילתו ולחבריו את מה שהוא מרגיש. התמודדות רגשית זו עוטפת אותו ומהווה את מרכז ההתמודדות היום-יומית בעבורו (בגזירה שווה ניתן להתייחס להתמודדות מתבגרים עם זהות דתית, לקות למידה, אתגרים חברתיים, חששות מהעתיד, התפרקות הקשר הזוגי של ההורים, משברים כלכלים בבית ועוד). את חצי שנת התבגרות והתמודדות הזו, יסכמו המחנך/ת שלו כפי שהיא נתפסת בעיני בית הספר: במסמך המתייחס באופן קר ומנוכר בעיקר לביצועים הלימודים, התפקודיים וההתנהגותיים שלו.
מהו אם כך, המסר אותו העביר בית הספר והמחנך לתלמיד? כאשר המשוב לתלמיד מועבר ללא מתן פתח מכיל, שיאפשר יצירת תחושת נראות ובניית אמון שיוביל להתחלת דיאלוג אמיתי בין המתבגר למחנך, מוצא עצמו המתבגר בחוויה קשה של בדידות ותחושת ניכור, כ"רואה ואינו נראה". כפי הנראה, במציאות של בתי הספר הציבוריים היום, תלמידים רבים חשים כי הנושאים המהותיים הקשורים לעולמם הפנימי ולנושאים הקרובים לליבם, אינם חלק מגוף ההערכה לו זוכה תלמיד בתעודה התקופתית. יתר על כן, העובדה שמהויות אלו נדחקות אל מחוץ לתעודה, מהווה ביטוי נוסף לסדרי העדיפויות שבית הספר מגדיר בתקשורת שלו עם תלמידיו.
מתבגרים מעצבים את עמדותיהם הערכיות בהתבסס על המסרים החינוכיים והבסיס המוסרי עליו הם גדלו ולאורו הם חונכו. בתהליך הגדרת הזהות הערכית, מגדיר המתבגר לעצמו ולסביבתו את עולמו המוסרי. בהתאם להכרעות אלו תעוצב זהותו והתנהגותו בסיטואציות המחייבות הכרעה ערכית. אולם, לצד המסרים הפורמליים של מערכת החינוך (כפי שהדבר מוצא את ביטויו בתעודה) לסאבטקסט החינוכי והערכי החודר לעולמם של המתבגרים, ישנה משמעות גבוהה אף יותר מהמסרים החינוכיים הישירים המועברים בבית, בחיק המשפחה, בנוכחות קבוצת השווים או בבתי הספר. תעודות תקופתיות קרות ומנוכרות, המעניקות משקל ערכי ראשון במעלה לביצועים לימודים ולתפוקות התנהגותיות, מבלי למצוא מקום מהותי לצרכים הפנימים ולאישיותו של המתבגר, מעבירות מסר ערכי בעייתי למתבגר. הרי גם אנו, המבוגרים, שואפים למציאות בה האנשים המשמעותיים לנו ינהלו איתנו דיאלוג מכבד, תקשורת מכילה המזהה את הצרכים ואת הקשיים עימם אנו מתמודדים.
בתי הספר חייבים למצוא דרך להעניק מקום משמעותי בתהליך מישוב והערכת התלמיד - דווקא לאותם נושאים מהותיים שאינם נמדדים בציון, הערכה מילולית ותוצאות במספר בחינות. סיכום תקופה בתקשורת החינוכית שבין מבוגר למתבגר חייבת שתעשה מתוך תפיסה ערכית המכווינה לפיתוח דיאלוג פתוח, יצירת קשר של אמון, והתבוננות מכילה לעולמו הפנימי של המתבגר.
ולסיום - לבקשת הקוראים - כמה דוגמאות לשיטות משוב מעט אחרות:
מהו המשוב האחר בו אתם משתמשים? ספרו בתגובות!
בתמונה: פלג סולומון ודימה ירוסלבסקי, תלמידי קמפוס אנקורי פתח תקווה. קרדיט צילום: רונן קרוק.
מנהל קמפוס ברשת החינוך אנקורי, מורה להיסטוריה ולאזרחות. מומחה בחינוך וברשתות חברתיות.
נשוי ואב לחמישה, מחנך את ילדיו בחינוך ביתי. צמחוני.
