תלבושת אחידה - למה זה טוב ?

השבוע פגשתי תלמיד מקסים, בוגר כיתה ט', המבקש להצטרף לבית הספר אותו אני מנהל. לאחר שיחה ארוכה שעסקה בנושאים מהותיים, הוא שאל אם יש אצלנו תלבושת אחידה. השבתי שלא. התשובה הקצרה שלי כאילו סגרה את העניין - "אני בא ללמוד אצלך", אמר, וחיוך רחב על שפתיו. עם סיום השיחה, תהיתי למה נושא כביכול "שולי", הופך כל-כך משמעותי בחוויה של התלמידים?

שר החינוך לשעבר, גדעון סער, לאחר סדרה של דיונים והתייעצויות, הודיע שהתלבושת האחידה חוזרת לבתי הספר. בבסיס ההחלטה עומדת גישה הגורסת כי: "במקומות שבהם קיימת תלבושת אחידה, ניכרת תרומה לשיפור האקלים הבית ספרי". גם מועצת התלמידים והנוער הארצית תמכה בהחלטה זו: "התלבושת האחידה היא סמל לצמצום הפערים בחברה, כשבבית הספר כולם שווים – אלה שבידי הוריהם היכולת לקנות מותגים ואלה שלא..." כלומר, המצדדים בהחלטה טוענים כי תלבושת אחידה תגביר את תחושת ההשתייכות לבית הספר, את הלכידות החברתית והצניעות. יתרה מזאת, ממשיכים המצדדים, התלבושת האחידה תורמת לשיפור האקלים הבית ספרי באמצעות הדגשת המשותף, השוויון והגאווה הבית ספרית.

מאידך, המתנגדים טוענים כי היא שוללת את חופש הביטוי והיצירתיות מן התלמידים, ולמעשה אינה מובילה להיעלמות המותגים והביגוד היקר בית הספר.

לצד הוויכוח הראשוני בין התומכים למתנגדים, אני תוהה בקול, מהו הסאבטקסט הערכי המועבר למתבגר, כאשר הוא מתמודד עם דרישות סגנון הלבוש האחיד.

ראשית, המתבגרים רגישים וערניים להבדלים שבין מותגים שונים ולמחיריהם; חולצת בית ספר פשוטה יכולה לעלות 20 שקלים ומותג יוקרה עם סמל ביה"ס יכול לעלות 300 ש"ח ויותר.  כלומר - הפער נשמר והתלמידים מודעים לכך. יתר על כן,  מצבו הכלכלי של התלמיד בא לידי ביטוי באמצעות הסמארטפון שלו, משקפי השמש הנעליים וכו'. כלומר, הטיעון המבקש לטשטש, באמצעות תלבושת אחידה, את הנראות של המציאות הכלכלית המרובדת, עקר מיסודו.

שנית, הטענה בדבר מכפלת הכוח ביצירת משמעת באמצעות הלבוש האחיד, הינה טענה ארכאית - השימוש בלבוש אחיד ככלי ליצירת משמעת, רחוק מדרכי יצירת המשמעת כפי שהן נדרשות מאנשי החינוך בתקופה זו של תקשורת ושיח הוראה מכבדים ומשמעותיים.

לאחרונה נחשפנו בתקשורת למספר כתבות, שתיארו חוויות של השפלת תלמידים כחלק מתהליך אכיפת כללי התלבושת האחידה בבתי ספר שונים. נוכח תופעות אלו שיגר ד"ר יצחק  קדמן, יו"ר המועצה לשלום הילד, מכתב למשרד החינוך. המכתב מתאר מקצת מההשפלות והפגיעות שחווים תלמידים ותלמידות כחלק מהתהליך: "בדיקה פומבית של חולצות לעיני כל, שימוש בכוח ובידיים כדי לפתוח מעילים או עליוניות, גירוש מבית ספר בבושת פנים, הפשטת תלמידים וחשיפתם לקור, דרישה להוריד חלקי לבוש שאין אפשרות ואין צורך לשים עליהם סמל (כגון מעיל) ושאר אמצעים דומים, הופכים את כל העניין של התלבושת האחידה מאמצעי למטרה בפני עצמה, תוך כדי שימוש באמצעים בלתי ראויים ובלתי חינוכיים בעליל". במילים אחרות, נראה כי "קם הגולם על יוצרו". אכיפת כללי התלבושת האחידה הפכה למטרה חינוכית בפני עצמה, ובתהליך זה אבדו המטרות הערכיות הראשוניות שלשמן הונהגו כללי הלבוש האחיד - שיוויון.

העניין הוא, שגם התלמידים מבינים שבית הספר מקפיד על תלבושת האחידה למטרות אחרות בתכלית משוויון, ויש מסר מהותי בעייתי, המועבר להם מתחת לפני השטח.

מסר של אחידות בלבוש, הבא לידי ביטוי בפגיעה בזכות הביטוי ובהצגת הייחוד של התלמידים (כאשר הדבר בא פעמים רבות על חשבון פגיעה בכבודם של התלמידים) הינו מסר פסול, כאשר אנו מבקשים לחנך לקבלת האחר, לערכים פלורליסטים ולכוחו של הגיוון והצבע - חשוב שנאפשר לתלמידים את הבחירה כיצד לבטא עצמם, גם באמצעות לבושם. כאשר ההקפדה על שמירת הכללים הופכת למטרה בפני עצמה, ולא הערך החינוכי העומד מאחורי הכללים הללו ראוי שנשאל "האם יש צורך באותם כללים?"

ואין מתאים יותר מלסיים בציטוט משיר המביא סיפורה של כותונת הילדות, סיפורה של זהות חצויה: חולצת העשׂור למדינת ישראל וכנגדה אותה כותונת אמונה.

ואין לי פותר /הרצל חקק  מתוך "הזמן הגנוז", 2003

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא בֵּית סֵפֶר

לֹא אִירָא

עִמִּי כֻּתֹּנֶת שֶׁרָקְמָה לִי אִמִּי בְּזִמְרָתָהּ

כֻּתֹּנֶת בִּצְבָעִים חַיִּים, כֻּתֹּנֶת שֶׁל שִׁירָה

בַּדֶּרֶךְ חִפַּשְׂתִּי לִי אֲוִיר טוֹב

נְכֹאת צֳרִי וָלֹט

וְעֵת יָשַׁבְתִּי מוּל מוֹרָה מְהַמְהֶמֶת בִּשְׂפָתַיִם

נִסְגְּרָה הַדֶּלֶת, רַק קִירוֹת, וְגִיר, וְשֶׁקֶט בַּקּוֹלוֹת

וּבְמֶתֶק שְׂפָתֶיהָ הוֹרַדְתִּי אֶל הַקֹּר

שָׁם בַּמִּשְׂרָד הִלְבִּישׁוּנִי חֻלְצָה וְאָמְרוּ לִכְבוֹדִי

וְחִכִּיתִי לְקוֹלָהּ הַמָּתֹק שֶׁל אִמָּא

כִּי תָּמִיד אָמַרְתִּי, כִּי אַתְּ עִמָּדִי

תִּלְבֹּשֶׁת אֲחִידָה, דּוֹמָה לְכֻלָּם

דּוֹמָה לַקִּירוֹת, דּוֹמָה לַתִּקְרָה, לָאוּלָם,

וְחַשְׁתִּי כִּי שְׁנָתִי נָדְדָה, כִּי עָשׂוּנִי אַחֵר

וּבָאתִי לְאִמִּי: חֲלוֹם חָלַמְתִּי

וְאֵין לִי פּוֹתֵר...

בתמונה: תלמידות רשת החינוך אנקורי. קרדיט צילום: רונן קרוק.