שיעור בגאווה

האירועים הקשים שכולנו חווינו בשבוע האחרון ומותה המיותר של שירה בנקי, שהגיעה לתמוך בחבר לכיתה המשתייך לקהילה הלהט"בית, השיח הציבורי והרשתות החברתיות עמוסים כולם בגינויים, כעס ובכאב עמוק.

כל אלו הניעו אותי לחשוב שבעת הזאת חשוב לשתף באופן בו ניתן להצליח לייצר סביבת חינוך פלורליסטית, המאפשרת מקום של נראות וביטחון למתבגרים המשתייכים לקהילה הגאה.

למעשה, השורות הבאות נכתבו מיד לאחר מצעד הגאווה התל-אביבי. למרות הכאב והעצב, דווקא עכשיו אני בוחר להציג אותן, כי לדעתי הן משקפות מודל חינוכי-סובלני המאפשר לכל מתבגר ומתבגרת מקום של כבוד וביטחון בבית הספר - מודל שכל כך חשוב בחברה שלנו היום, והאירועים בחמישי האחרון רק הוכיחו וחיזקו זאת.

בשבוע של מצעד הגאווה חשתי גאווה של ממש בתלמידי בית הספר אותו אני מנהל. תחושות הסיפוק והמימוש העצמי שמחנך חש כאשר חניכיו מעלים בו גאווה כזאת, מעלות חיוך גדול - כזה המסרב להימחק למשך שעות רבות. 

זה היה ביום חמישי, רגע לפני מצעד הגאווה, תלמידה שסיימה בדיוק את כיתה יא', העלתה את הפוסט הבא לקבוצת הפייסבוק של בית הספר (קבוצה מאוד פעילה ותוססת):

"אין לכם מושג כמה התרגשות יש בי מתחילת השבוע הזה. לאחר שהעיפו אותי מבית הספר הראשון שלי עקב היציאה מהארון ושוב העיפו אותי מהבית ספר השני, עקב תמונות מהמצעד שהעלתי לפייסבוק הפרטי שלי.
היום אני במקום הכי בטוח ומדהים שיש. המעבר הקיצוני משנאה לקבלה הוא רגע של אושר. תודה לבית הספר המדהים שלי, שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו וכמה עוד נדודים הייתי צריכה לעבור, כדי שיסתכלו על מי אני ולא על מה אני!"

פוסט כל כך אותנטי, של תלמידה רגישה ורהוטה, בחזית הווירטואלית של השיח הבית-ספרי, זכה לאוסף מרגש של תגובות אהדה וקריאות הזדהות. לצערי, מציאות בית-ספרית המאפשרת לתלמיד/ה לבטא את זהותו/ה המינית ואת נטייתו/ה המתגבשת במרחב הציבורי של בית הספר, אינה מציאות מובנת מאליה.

מתבגרים המתמודדים עם שאלת זהותם המינית ובוחרים באומץ לחשוף עצמם במרחבים הציבוריים של בית הספר, זוכים לעיתים לקיטוניות של השפלה ולחוויות קשות של פגיעה במוגנות. יכולתם של מתבגרים להטב"ים לבטא את מי שהם בקול ברור ובטוח, במסגרות החינוך בה הם/הן לומדים/ות אינה שונה מהמוגנות והזכות לכבוד של כל המתבגר אחר, המבקש את המרחב המוגן החבוי עמוק במסדרונות מערכת החינוך הציבורית.

במציאות הבית-ספרית של ישראל 2015, השילוב של שונות/חריגות/אחרות, יחד עם גיל ההתבגרות ועם מסגרות ציבוריות המאפשרות בצפיפותם את "מחאת הסרדינים" - מייצרות קרקע מאוד לא בטוחה עבור אותם/ן צעירות וצעירים, החווים ממילא שונות ביחס לקבוצת השווים לה הם/ן משתייכים.

את התשובה לשאלה כיצד אנו, כבית ספר, מצליחים לייצר עבור אותם "אחרים" מרחב מוגן, המאפשר התבגרות וגדילה לתוך תחושת שלמות וביטחון ביום יום הבית-ספרי, מצאתי דווקא בפוסט מאוחר יותר אותו בחר לפרסם יאן, המורה לתנ"ך, בקבוצה הנ"ל:

"פרנק סינטרה שר לפני עשורים רבים, שהדבר הגדול ביותר שילד יוכל ללמוד, הוא כיצד לאהוב ולהיות נאהב בחזרה. זה הרבה יותר חשוב מכל בגרות ובזה הכי חשוב להצטיין, כולל אהבה וקבלה עצמית. ואם מישהו/י בא/ה למצעד בתל אביב, אתם מוזמנים לבוא ולהגיד שלום. אני אהיה בדוכן של גאווה בליכוד, למרות שלאור גילי, הייתי אמור לקבל כבר פטור..."

זה כבר שנים שרשת החינוך אנקורי בוחרת להציב דוכן תמיכה והזדהות במצעד הגאווה. אקט סמלי זה מייצג להבנתי, מסר חינוכי עמוק הקשור באידיאולוגיה החינוכית שלנו. התמיכה הברורה במתן מרחב של נראות למימוש זכויותיהם של חברי הקהילה הלהטבי"ת, הינה ביטוי חד וברור הממחיש את ה"אני מאמין" הערכי של העשייה החינוכית שלנו. אנו מאמינים בחינוך פלורליסטי הלכה למעשה ומבקשים לאפשר מקום של ביטחון וצמיחה עבור כל מי שזקוק למרחב בטוח שכזה בתהליך ההתבגרות (ומי לא צריך...).

אני קורא לכל בית ספר בארץ להצטרף לאידיאולוגיה ולפרקטיקה החינוכית הללו ולהביא לכך שכל ילד\ה ונער\ה יוכלו לאהוב עצמם ולקבל את התמיכה והאהבה לה הם ראויים.