לאבחן או לא לאבחן - שיעור בשיח על זכויות התלמיד

בכל שנה, עם ראשיתה של עונת הבגרויות, צפה ועולה בשיח התקשורתי סוגיית "אינפלציית האבחונים" ו"תעשיית ההקלות" בדרכי ההיבחנות בבחינות הבגרות. בכלליות ניתן לומר, כי תופעות אלו מוצגות בדרך כלל כ"מחלה ממארת" הפוגעת אנושות במערכת החינוך כולה. מערך ההתאמות בדרכי ההיבחנות מוצג כ"תעשיית המיליונים", כנגע מסוכן המונע מאינטרסים כלכליים, מאובדן הסמכות ההורית ומסימביוזה מסוכנת שבין ההורה-רוכש האבחון, לילד ה"עצל" המחפש הנחות והקלות. 

דיווח עיתונאי רציני היה נמנע משימוש במונח "הקלות" ומתייחס למונח המדויק "התאמות בדרכי ההיבחנות". ולא, לא מדובר בסמנטיקה בלבד, מדובר במהות. השימוש במונח "הקלות" ממחיש את הפער העצום והדרך הארוכה שעוד לפנינו בתהליך חשוב של הרחבת שיח זכויות התלמיד לקדמת הבימה הציבורית. תלמיד הזקוק להתאמות בדרכי ההיבחנות אינו זוכה להקלה/הנחה מבית הספר. הוא מקבל התאמה של הבחינה ללקויותיו ולצרכיו, על מנת שיוכל לממש את יכולותיו.

מדובר בתהליך חשוב של מימוש זכויות והרחבת השיח על זכויות התלמיד במרחב הבית ספרי ובשדה הציבורי. אמנת זכויות התלמיד קובעת כי כל תלמיד זכאי למימוש ולסיוע מקסימליים בתהליך מיצוי ההזדמנויות החינוכיות העומדות בפניו. כל אותם מחנכים ויועצים חינוכיים המציגים את ההורים והתלמידים כ"רוכשי אבחונים" - כנראה שכחו לרגע את המטרה האמיתית העומדת מאחורי תהליך ההתאמות.

והנה לשכחנים, שיעור אזרחות: למרות עקרון השוויון בפני החוק והרצון לייצר שוויון הזדמנויות, הזכות לשוויון אין פירושה טיפול שווה בכל מקרה ומקרה. לעיתים, ישנה הצדקה לתת יחס שונה לאנשים שונים שיש להם צרכים שונים. במקרים אלו, המדינה, או במקרה זה מערכת החינוך, נוקטת במדיניות של הבחנה או העדפה מתקנת ובדרך זו מתממש השוויון במובנו המהותי. למרות ההכרה שכל בני האדם שווים בפני החוק וזכאים לשוויון הזדמנויות, מובן שמטבעם הם אינם זהים זה לזה. הם שונים זה מזה במראם, כישוריהם, שאיפותיהם ויכולותיהם, ולעיתים הם אף סובלים מלקות/הנמכה אורגנית לחלוטין המחייבת התייחסות פדגוגית מותאמת לצורכיהם הייחודים. לכן, קיימת הבחנה בין בני האדם על פי המאפיינים והצרכים המיוחדים להם.

כל התלמידים שווים, אך כמובן שלא זהים

חשוב לזכור כי אבחון לימודי פסיכו-דידקטי, יקר ככל שיהיה, אינו מזכה באופן אוטומטי בהתאמות בדרכי ההיבחנות בבחינות הבגרות. בית הספר, מחנכי הכיתות, היועצים החינוכיים, רכזי לקויות הלמידה והמורים המקצועיים נדרשים לתהליך עומק של ניתוח ואפיון צרכיו וכישוריו של התלמיד (תוך התייחסות לממצאי האבחון) והצגתם לוועדה פדגוגית בית ספרית (עליה אמון מנהל/ת בית הספר), אשר קובעת מהן ההתאמות אשר להן באמת זכאי התלמיד. כלומר, אבחון לימודי איננו חותמת גומי המזכה בפריווילגיות ובהקלות בבחינות הבגרות. התאמות בדרכי ההיבחנות מאושרות אך ורק על ידי הצוותים החינוכיים והפדגוגים של בתי הספר ועל ידי וועדות מקצועיות של משרד החינוך.  

כאנשי חינוך פלורליסטים המבקשים להטיב את מצבם של תלמידי ישראל אל לנו להלין על ההורים והתלמידים, החווים בעצמם קושי בהתמודדות עם הדרישות הלימודיות כשהם לומדים בכיתות עמוסות ב-40 תלמידים ויותר. אל לנו לבקר את ההורים והתלמידים, המבקשים למצוא מזור באמצעות הכלים העומדים לרשותם, כאשר הם חשים עצמם שקופים למול אוזלת היד של המערכת, במציאת פתרונות של ממש למצוקות ולקשיים של ילדיהם.

ה"אינפלציה" בפנייה לכיוון האיבחונים ככלי למציאת הדרך שתוביל לחוויית הצלחה והתקדמות, מעידה יותר מכל על כישלון מערכתי עמוק של המערכת. המערכת נכשלת במציאת שביל הזהב לזיהוי צרכיו המדויקים של התלמיד בתוך בתי הספר, בסלילת דרכי למידה מותאמות ובבניית מודל הערכה ומדידה התואם את צורכיהם השונים של התלמידות והתלמידים.

אל לנו להלין כנגד מי שמחפש כלי נוסף להתמודד עם קשיים בתוך התהליך המכונן בהתבגרותו של כל תלמיד ותלמידה בישראל. כאנשי חינוך עלינו לחפש את הדרכים לשיפור המערכת החינוכית ולהרחיב את שיח הזכויות, כך שיווצר ריבוי צורות עבודה ופדגוגיה מגוונת. ניתן להניח ולקוות שאלו יצליחו לקדם לכדי הצלחה תלמידים רבים ככל האפשר, בראייה שיוויונית ופלורליסטית עד כמה שניתן.