ישראל במלחמה
הערכה חלופית. לפני 8 שנים, כשהתחלתי ללמד היסטוריה בתיכון שש שנתי, קראנו לזה "עבודה בקבוצות", "עבודה עצמאית" או "יצירתית". הדינוזאורים של בית הספר – אנשי חינוך משכמם ומעלה - לימדו אותי את העקרונות הכלליים ואמרו משהו כמו "תראי, חטיבת הביניים היא ההזדמנות. תחליפי את אחד המבחנים בפלקט או דגם, כי אחר כך, בתיכון, זה רק בגרות, בגרות, בגרות".
הם צדקו כמובן, חטיבת הביניים היא המקום הטבעי ליצירתיות, להתנסויות מגוונות, ליציאה מן המסגרת המסורתית של המבחן ולא פחות חשוב מכך - לפיתוח הסקרנות ואהבת המקצוע. איך אפשר שלא לאהוב ללמוד היסטוריה, כשלימודיה כוללים משחקי מסלול של מסעות הצלב, בניית דגמים של טירות ואבירים או עריכת סרט? כנ"ל לגבי ספרות, תנ"ך ושאר חבריי לספסל הלימודים.
לא שלא אהבתי את הרעיון של הערכה חלופית. ראיתי וחוויתי את יתרונותיו כבר בשנת ההוראה הראשונה שלי. אבל במהרה גם נתקלתי בכמה בעיות ובלא מעט מצבים מתסכלים עבורי ועבור התלמידים: רבים מהם לא ידעו לנהל היטב את הזמן ולעבוד בצורה יעילה בקבוצה; חלקם מצאו את עצמם עושים את העבודה של האחרים; הרגישים והמתקשים חברתית פגשו סיטואציה מאוד לא נעימה בעת החלוקה לקבוצות; בהמשך התאכזבתי מתוצרים שטחיים; חוויתי וויכוחים על ציונים; הורים שעובדים בשביל הילדים ולבסוף ואולי מפתיע מכל – תלמידים שבאופן מובהק מתנגדים ומעדיפים מבחנים! מצאתי שאני עובדת לא פחות קשה ועסוקה בסגירת קצוות בנושא הציון והקשיים הרגשיים-חברתיים שעלו, הרבה אחרי שהחזרתי את העבודות.
מאז עברו שנים. אני למדתי והתפתחתי וכן גם מערכת החינוך. היום "הערכה חלופית" (חלופית למבחן) הוא כבר השם הרשמי והיא מרכיב מחייב בלימודי היסטוריה (ובמקצועות רבים אחרים) בחטיבת הביניים ואף מחליפה יחידת בגרות בחטיבה העליונה.
זוהי הזדמנות שבצידה, כמו לפנים, אתגרים רבים. כפי שמאבחן דר' אורי שטרנברג במאמרו המציג מודל להערכה חלופית מיטבית, מערכות החינוך שמעוניינות להתאים את עצמן למציאות המשתנה, שמות כיום דגש על שיטות הוראה מתקדמות והערכה מגוונת. הקושי, לדעת שטרנברג ואני מסכימה עמו, נובע מהתנגשויות רבות בין גורמים ותחומים שונים בארגון החינוכי – תהליך מול תוצר, צורך בהערכה אל מול צורך במדידה ועוד. חשתי את האתגרים הללו כשנתקלתי בבעיות שציינתי למעלה, כשלא עיצבתי נכון את השיח עם התלמידים ולא הובלתי נכון את התהליך מולם, מול עצמי ומול המערכת.
אז רציתי לשתף אתכם, כי אולי גם אתם חווים בעיות, חששות ועומס יתר: איך הפכה אצלי "הערכה חלופית" לחגיגה של השנה? איך היא הפכה למקום עם הכי הרבה סיפוק מקצועי במהלך שנת הלימודים וכיצד ברור לי שבאמצעותה אני מעניקה לתלמידים חוויה של הצלחה, כלים וידע לחיים? (והרי בשביל זה אנחנו פה). אשמח לשתף אתכם בחוויית הלמידה שלי ולספר מה הבנתי, מה שיניתי ומה קיבלתי ושחררתי. אשמח אף יותר לשמוע האם תרמתי ומה תרצו לאמץ!
לפני שנצא לדרך הערה מתודולוגית:
יש הרבה דרכים לבצע הערכה חלופית ואין סוף תוצרים אפשריים. בתוך כך, חשוב להבחין בין משימה אישית וקבוצתית. אני אקדיש את המאמר לסוג השני ולא במקרה. עוד בתחילת הדרך, הבנתי שזו נטיית הלב שלי ושל חבריי המורים בחטיבות הביניים. הרי כך אנו תופסים "שתי ציפורים במכה אחת" – הערכה חלופית ותרגול עבודת צוות. כמובן שביישום נכון, משימות קבוצתיות גם חוסכות זמן לכל הצדדים.
אז איך התחלתי לאהוב הערכה חלופית?
א. עבודה בכיתה - הבנתי שיש לתת לצוותים זמן לעבוד בכיתה, בנוכחותי, במהלך שני שיעורים לפחות. זה אולי ישמע כאילו אני "מבזבזת" שיעורים. אבל מהו בזבוז? אני עוברת בין הקבוצות, עוזרת עם קשיים חברתיים, נותנת טיפים של ניהול זמן ועוקבת לראות שהתלמידים מייצרים עבודה טובה, במסגרת היכולות שלהם. אני מוודאת שהתלמידים הבינו את ההוראות וחוסכת מהם וממני אכזבה. לעיתים טיפ קטן שלי, מרים את התוצר של הצוות מ-60 ל-80. לא שווה? העיקר הוא התהליך ואין צורך לחשוש מזה. מטרתי היא לתת לתלמידים תחושה של מסוגלות וכיף בלמידה.
ב. עבודה בבית - אני מבהירה לתלמידים שעל מנת לסיים את העבודה הם יצטרכו לקיים פגישה אחרונה באחד הבתים. בשלב זה, לאחר שעבדו יחד בכיתה, הם כבר מובילים את העבודה ומעורבות ההורים פוחתת.
ג. חלוקה לקבוצות - הבנתי שיש לתת לתלמידים זמן להתחלק לקבוצות, בנוכחותי ובמהלך שיעור הצגת המשימה. בהמשך, הבנתי שעלי לעשות עבודה חשובה מאין כמוה ב"קצוות" – לוודא שלילדים שלא הגיעו היום וכן לילדים שנוטים להישאר בצד, יש קבוצה. אם יש צורך – הבנתי כי לעיתים צריך לצרף תלמידים לקבוצות באופן פעיל. אחרי מהלך כזה, כל התהליך הכיתתי זורם יותר ויש פחות דרמות.
ד. שחרור הקצוות - הבנתי שיש תלמידים, אחד או שניים בכל כיתה, שלא יהיו מסוגלים להצטרף לקבוצה, למרות כל ניסיונותיי. אם בגלל קושי חברתי ואם בגלל העדפה ברורה לדרכי הערכה מסורתיות (כמו מבחן, שמאפשרות להם ללמוד לבד בבית). אני מאפשרת להם לעבוד על המשימה לבד, אך לא מוותרת עליה. בשביל התלמידים האלו יש ותמיד יהיו המבחנים. אולי זה הצד החזק שלהם ואולי הם עוד לא בשלים לעבודת צוות (לגיטימי בכיתה ז'). ייתכן שעם הזמן יפתחו גם לדרך הזו.
ד. שיתוף התלמידים בדיון על קריטריונים – ניסיתי וגיליתי ששיתוף התלמידים בקריטריוני ההערכה חוסך זמן ואכזבות לכל הצדדים. אני שואלת - "כיצד לדעתכם אחליט איזה ציון לתת לכם על העבודה?" ואז אנו מקיימים דיון על כך בכיתה. במהלך תהליך הדיון על הקריטריונים, תגלו כמובן שהתלמידים יגיעו, בעזרת השאלות המנחות שלכם, בדיוק לאותם פרמטרים שאנו המורים נוהגים להגדיר. לטעמי, זכותכם כמובן להוסיף גם משלכם, תוך יידוע התלמידים. התלמידים יודעים שהשורה התחתונה שלכם. ניסוח הקריטריונים שלי לציון, כפי שמוצג לתלמידים רק לאחר הדיון, יופיע במאמר ההמשך שיתפרסם בקרוב. בנוסף, מאמר מעניין המתמקד ביתרונות הדיון בנושא עם התלמידים הופיע לא מזמן ב"הגיע זמן חינוך" ׁ(לקריאתו לחצו כאן).
דוגמא לכיצד ניתן לקיים את הדיון היא למשל כאשר אחד הקריטריונים הוא עבודת צוות, ומכיוון שמדובר במושג חדש לרוב הילדים, אני מקדישה זמן ושואלת שאלות כגון: "מדוע קשה לעבוד בצוות"? (תנו להם לאוורר את הנושא וכתבו על הלוח את כל החסרונות, חשוב שהם יראו שאתם מבינים אותם), "מהם היתרונות של עבודת צוות"? "מדוע בעידן בו אנו חיים, כדאי מאוד ללמוד לעבוד בצוות?" אם הם לא יודעים, ספרו להם מניסיון החיים שלכם, ספרו להם על הצבא, על מקומות תעסוקה שונים, על סביבות עתירות ידע ועל עבודת ההוראה אפילו. הרי אתם עובדים בצוות! צוות נוצר כאשר קבוצה מייצרת יחד משהו שהוא מעבר ליכולות של כל אחד מחבריה בנפרד, תוך מציאת דרכים לעשות פשרות, לחלק את העבודה ולהביא לידי ביטוי את הכישורים הייחודיים לכל חבר בקבוצה. כשזה מתרחש "הערכה חלופית" הופכת למשימה הקלה והמהנה של השנה – לכל הצדדים!
ה. העצמה וחיבור – עם הזמן הבנתי את העוצמה הטמונה בתוצר יצירתי קבוצתי, ככלי להעצמת התלמידים וחיבור בינם לבין ההורים והקהילה הבית ספרית כולה. יש לכך שני היבטים לפחות:
ראשית, לאורך השנה, ניתן לקשט את בית הספר בתוצרים המתאימים לתלייה - פלקטים וכרזות. כך, מעבר לקישוט הנאה והסיפוק שלנו המורים עם כל הליכה במסדרון, אנו מזכירים לתלמידים היוצרים באופן יום יומי שהם אכן משכילים – רוכשים ידע, ומיישמים – משתמשים בו בבית הספר.
שנית, באירועי "בוקר או ערב קהילתי" הנערכים ברוב בתי הספר, ניתן להעמיד תוצרים נוספים בתערוכות, ולאפשר לתלמידים עצמם להציג ולספר על חוויות הלמידה שלהם. כך לילדים ולהורים ניתנת הזדמנות לייצר שיח על חומרי הלימוד ועל האתגרים שבדרך לתוצר, וההורים שמחים על ה"הצצה" לכיתה ומעריכים את בית הספר על ההזדמנות. חוויה מעצימה לכל המשתתפים.
ו. התבוננות אישית - השנה, בדיוק כשחשבתי שאני כבר שולטת בתחום, קיבלתי עצה מהמנהלת שלי שהקפיצה את החוויה למדרגה אחרת. היא הציעה שאוסיף לקריטריונים דף התבוננות אישית, בו מסכם התלמיד את התהליך שעבר. התלבטתי האם לעשות זאת, מסיבות של עומס וציפיות נמוכות מהתלמידים. אך התוצאות היו שוות הכל! נכון, יש תלמידים שלא מגישים את דף ההתבוננות, יש תלמידים שבוחרים לכתוב שורה או שתיים בניסוח לא הולם. אך הם הקצוות, וגם אותם ניתן לעודד עד הפעם הבאה. אני יכולה להעיד שב-4 כיתות ז' הטרוגניות, רוב התלמידים המכריע הגישו, פרטו וביצעו תהליך משמעותי של התבוננות עצמית. מה יותר כיף מלקרוא שהתלמידים נהנו, שכעת הם מבינים טוב יותר את החומר, שלמדו להתפשר, שגילו תכונות יפות בחברים שלהם ובעצמם? כיף גם לקרוא על הקשיים וכיצד התגברו עליהם. מדי פעם עולות בדפים הללו סוגיות רגשיות-חברתיות קשות, שניתן וראוי להעביר לידיעת המחנכת והיועצת. גם את הסיפורים החיוביים הן תשמחנה לשמוע!
עד כאן התובנות, הניסיונות, הפשרות וההצלחות שלי, במערכת היחסים המורכבת עם הוראה משמעותית ומתקדמת. מה דעתכם? מה אומר הניסיון שלכם בתחום? אשמח לשמוע מכם תגובות!
במאמר ההמשך אציג דפי הוראות לדוגמא ואדון בשאלת הציון הסופי – כיצד אני קובעת אותו וכיצד מקצרת את התהליך. אז.... המשך יבוא!
הערה: "הערכה חלופית" היא כידוע רכיב חובה בציון של כל מחצית בחטיבת הביניים. אך מכיוון שמדובר בתוכנית חדשה, אנו חסרים עדיין הנחיות רשמיות של המפמ"ר לגבי החטיבה הצעירה, בעוד שבחטיבה העליונה הדברים ברורים יותר. עם זאת, המדריכים המחוזיים עומדים לרשותנו בבואנו לוודא שיצרנו תהליך משמעותי ולהתייעצות בכל עניין. בבתי הספר גם הצטבר ניסיון לא מבוטל במשימות מסוג זה. ברצוני להודות ללאה וינברגר, המדריכה שלי במחוז מרכז, שעקבה אחר התהליך שהובלתי השנה והגיעה לתערוכת הסיום לפגוש את התלמידים ולשמוע גם מהם.
מורה להיסטוריה ומחנכת בחטיבת הביניים. בעלת תואר שני בהיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב.
