ישראל במלחמה
100 שנות קולנוע, אלפי סרטים היסטוריים והתפשטות הכיתות החכמות, יצרו מציאות בה אין צורך לשכנע את מורי ההיסטוריה בקהל לעשות שימוש בסרטים. היום ברור למורים, למדריכים ולמנהלים, כי ספר הלימוד, הלוח וגרונו של המורה הם רק חלק מאמצעי ההוראה בכיתה. קוראים לזה "שיעורים מתוקשבים", אני חושבת. אבל השם לא חשוב, חשוב לגוון את שיטות ההוראה, להשתמש בטכנולוגיה וביצירות העומדות לרשותנו. האם זה כל כך פשוט? כן ולא. הדימוי הוויזואלי עובד, נחרט בזיכרון ולרוב מהנה. אבל אם נרצה לוודא שהפקנו את המיטב משיעור המשלב קולנוע והיסטוריה, נצטרך להשקיע מחשבה וזמן בהכנתו. הנה כמה תובנות ודוגמאות שיחסכו לכם חלק מהעבודה ו(אולי) חלק מהטעויות. צפייה נעימה!
לאונרדו יודע, הקסם עובד בקולנוע
בשוט הפתיחה של הסרט "טיטניק" (1997, ג'יימס קמרון), נראית ספינת הקיטור העצומה, כאשר מכוניות מונפות אל על ומועמסות עליה והמוני אנשים מצטופפים מולה – מי על מנת לשזוף את עיניו בפלא הטכנולוגי ומי על מנת לעלות על סיפונה. העלייה לסיפון מתרחשת בהתאם למיקום בסולם החברתי: העשירים בגשרים עליונים נפרדים ובליווי המשרתים, והעניים בכניסות תחתונות, רק לאחר בדיקה גופנית לגילוי כינים.
חידה: איזה מנושאי הלימוד בהיסטוריה מופיע בסצנה הזאת אחד לאחד, כאילו ביקש ג'יימס קמרון לעזור לנו, המורים?
צדקתם. "מאפייני המהפכה התעשייתית" (מנועי קיטור, מכוניות בייצור המוני, מעמדות חברתיים חדשים). מדמיינים כבר את קריאות השמחה של תלמידי כיתה ח'-4 המגלים שהיום בשיעור רואים את דיקפריו? מניסיון אישי, צפו להן.
העניין הוא שללחוץ על PLAY ולהתיישב לא משיג את המטרה. תלוי כמובן מה המטרות שלכם (בהחלט עשוי לספק פופולריות נקודתית ו-45 דקות של מנוחה), וזה אולי נושא לפוסט נפרד. אבל בואו נניח לצורך העניין שהמטרות הן:
מטרות חשובות ללא ספק. אך לטענתי, לא תושגנה אם נראה את כל הסרט. בהנחה שזה בכלל אפשרי בשיעורים הקצרים. כשאני בוחרת להראות לתלמידים את הסרט במלואו, אני יודעת שאני קצת עצלנית באותו יום וגם קצת חסרת אחריות. ייצוגי החומר הנלמד ייעלמו בעלילה הארוכה, חלק מהתלמידים יאבדו קשב ותלמידים רבים לא יידעו איך להפוך את החוויה לתשובה במבחן. המטרות לא תושגנה אם נקרין סרט ללא דיון מקדים, ללא משימה מתאימה וללא תכנון קפדני של השיעור. ובכן, איך כן כדאי לתכנן ולהעביר שיעור מסוג זה?
המורה, נשאר פופקורן? עצות מעשיות ודוגמאות לשימוש בסרטים בשיעורים
למדו תחילה
גם אם על קצה המזלג, גם אם ברמת תאריכים/כותרות. אל תקרינו סרט לפני שיש לתלמידים כלים מינימליים לקשור בינו ובין מסגרת השיעור. אומנם לא מן הנמנע בעיני, לשם הגיוון וככלי לימודי מן המעלה הראשונה, להשתמש בסרט כ"טיזר" לנושא או כמבוא מעורר עניין. אך חשוב שהסרט לא יוקרן בריק - אם אנו רוצים שיתממשו המטרות שהוזכרו לעיל. התהליך המוחי בו תלמידה רואה את ראסל קרואו, בתפקידו כמתאגרף ג'יימס ג'י בראדוק (סינדרלה מן, 2001, רון האוורד), עומד ומקבץ נדבות – נבוך ומושפל כגבר, כאב וכאיש מקצוע, ומקשרת את המעמד למידע שלמדה על התוצאות הפסיכולוגיות-חברתיות של המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, הוא חשוב מאין כמוהו. אם התרחש, השגנו 2 מטרות: הבנה והפנמה של החומר (ברור שתלמידה זו תזכור טוב יותר מאפיינים אלו כשתיגש למבחן ובכלל), וכן עניין ואמפתיה.
צרפו לסרט מטלת צפייה
כה מובן מאליו וכה מפוספס. בתחילה גם אני כמובן, שכחתי לגמרי להציג מטלות, או ניסחתי מטלות ארוכות מידי/קצרות מידי. לאחר התנסויות רבות, אני ממליצה לנסח מראש 2-3 מטלות, כשאחת מהן מיועדת לאחרי הצפייה. למהלך הצפייה נסחו מטלות רשימה: "אילו מאפיינים של חיי הבורגנים אתם רואים בסצנות האלו מ'טיטניק'"?, "אילו מהסיבות ליציאה למסעות הצלב אתם שומעים בסצנות האלו מ'ממלכת גן העדן'?" (2005, רידלי סקוט) וכדומה. הקדימו והדגישו שלא צריך לנסח ולפרט תוך כדי צפייה. להיפך – לכתוב בנקודות ובצמצום, אפילו ב"קוד". אחרי הצפייה תנו חמש דקות לפירוט ולמענה על שאלה מורכבת יותר, למשל, "לו הייתם במקומם של החיילים הבריטים/הסקוטים/הצרפתים בסרט 'חג מולד שמח' (2005, כריסטיאן קריון), האם הייתם מצטרפים לחגיגה? למשחק הכדורגל?", "כאשר המתאגרף אומר שהפעם הוא נלחם על חלב, למה הוא מתכוון לדעתך?"...
תהנו לבד בבית
על מנת להשיג את התוצאות המייטביות, יש להתכונן היטב. באופן אישי, אני מרגישה משהו חסר אחריות בלהגיע לשיעורים האלו בלי צפייה קרובה מאוד והיכרות עם מהלך העלילה. הרי לא הייתם רוצים להראות סצנות עם אלימות קשה מאוד (סצנות ארוכות מאוד של קרבות אגרוף, למשל בסרט "סינדרלה מן"), או עירום/מיניות שאינם רלוונטיים בשום צורה לחומר הנלמד ומביכים מאוד את התלמידים בגיל הזה, בעיקר את התלמידות. ההכנה כוללת צפייה תוך כתיבה די מפורטת של הסצנות שמעניינות ורלוונטיות, כולל תיאור של הוויזואליות שלהן, לעיתים המוזיקה (כשרלוונטי). הצפייה בסרט של שעה וחצי תוך כתיבה ומחשבה, צורכת זמן רב ומתישה, אך ברוב המקרים היא גם מהנה מאוד, ונעשית רק פעם אחת. בסופו של דבר יהיה בידכם מסמך שיאפשר בכל שנה לחזור על החומר (ומדובר פה בחומר, כמו כל סיכום או מצגת) ואולי לבחור להעביר אותו אחרת. לדוגמא: בסרט כמו "טיטניק" – ארוך מאוד ובחלק הארי לא רלוונטי לחומרי הלימוד – אני בוחרת מקסימום 3 סצנות או חלקי סצנות (ראו את הדוגמא בתחילת המאמר). לעומת זאת בסרט כמו "סינדרלה מן" – קצר יותר ונאמן יותר למציאות - אני מקרינה את רוב הסרט, כיוון שעם התקדמותו נוספים עוד ועוד ייצוגים חשובים של התקופה ונוצרת אמפטיה והבנה עמוקה של מה זה בעצם משבר כלכלי.
הכינו נפשית לאי דיוקים ("דיאלוג" שעובד תמיד)
אני: "תגידו, מה דעתכם, כשיוצרים, במאים וכותבים מחליטים לעשות סרט היסטורי, הם מציגים בו בדיוק אחד לאחד את הדברים כמו שהם קרו או משנים קצת?"
כל הכיתה פה אחד: "משנים!"
אני: "למה לדעתכם הם עושים את זה?"
כל מיני תלמידים מתפרצים: "לעשות כסף", "שיהיה מעניין", "הם לא יודעים מה באמת קרה..."
אני: "יופי! נכון! אז אני אגיד לכם כשיש אי דיוקים כבדים או שאתם תגידו לי" (אם התלמידים כבר למדו היטב את החומר הם יזהו בעצמם).
בעיני, התובנה הזאת היא חשובה מאין כמוה למי שרוצה לחנך לחשיבה וצפייה ביקורתית. חובתנו היא להצביע על כך שסרט הוא מדיום שונה ממחקר היסטורי.
תרגיעו!
יש תלמידים שדווקא כאשר החומר מוצג לפניהם במצבו החי והיצירתי, דווקא אז מתבלבלים ואף מתוסכלים. עבור אלו, הסרט יכול דווקא לפגוע בלמידה ובזכירה. לכן חשוב לשים לב אליהם ולהרגיע אותם שהחומר למבחן נמצא מסודר בספר ובמחברת וכרגע הם יכולים להרשות לעצמם ליהנות ולזרום עם החוויה.
הכינו פופקורן
טוב, ברור שלא באמת אתם, ולא בכל צפייה. אבל בהחלט, פעם בשנה, אני עונה ב"כן" לבקשה הצפויה של התלמידים להביא לשיעור מסוג זה כיבוד. זאת בהנחה שהודעתי להם מראש שבשיעור הבא נראה סרט. כמחנכת, וגם כ"סתם" מורה מקצועית, אני רואה בחיוב הנאה ילדית ותרגול של שיתוף פעולה במסגרת שיעור, כל שיעור. בחרו מתנדבים ובקשו מהם לחלק ביניהם את האחריות על הקנייה, ההכנה, והחלוקה למנות אישיות בכוסות חד פעמיות (או איך שדברים כאלו עובדים אצלכם בבית הספר). וצפו בתלמידים חוגגים!
לסיום אספר לכם שאת כל התובנות הללו וכללי העבודה, פיתחתי "תוך כדי תנועה", תוך ניסוי, טעייה, תהייה ופידבקים מתלמידים, בחמש שנים של שימוש בקולנוע בשיעורי היסטוריה בכיתות ז'-י'. לא למדתי את הנושא באופן אקדמי ואני מניחה שיש מה לקרוא וללמוד בתחום. עם זאת אני יכולה להתחייב שאם משתדלים ליישם את הכללים האלו, הקסם עובד! המטרות שהזכרתי למעלה באות על מימושן, התלמידים מחכים לשיעורים הללו ובהמשך מספרים מדוע וכיצד הם נתרמים מהם.
טיפ אחרון - דווקא לגבי הפתיחה: כשאתם מציגים את הסרט, עם שנת צאתו ושם הבמאי כמובן, נסו להוסיף איזה פרט טריוויה נחמד שחורג מהחומר הנלמד - משהו מעניין על היוצרים, על הסרט, על ההתקבלות שלו. לדוגמא: מספרים שאת "הדיקטטור הגדול" (1941, צ'רלי צ'פלין) התכוון צ'פלין לגנוז, כשהבין ממושבו בארה"ב הרחוקה שהיטלר מפתח את מלחמתו ביהודים לכיוונים שלא הופיעו בחלומותיו הרעים ביותר. צ'פלין תהה אם הומור מתאים במצב כזה, אף אם מדובר בהומור שכל מטרתו לבקר ולהוקיע. בנוסף, אף אולפן בהוליווד לא הסכים לקחת סיכון עם קומדיה על היטלר. אך הסרט יצא בסופו של דבר בהתערבותו של רוזוולט, (חברנו מהמשבר הגדול) והפך לאחד המצליחים והמוערכים בכל הזמנים. אפשר למצוא פרטים כאלו אם קוראים על הסרטים ברשת, בוויקיפדיה או רואים סרטים תיעודיים העוסקים בתקופה או היוצרים. הכל תלוי בזמן העומד לרשותכם כמובן ובמידת העניין שלכם בקולנוע.
מה דעתכם? אשמח לכל שאלה או הערה, ואם תרצו עזרה בתכנון שיעורים כאלה – אשמח לעזור!
מורה להיסטוריה ומחנכת בחטיבת הביניים. בעלת תואר שני בהיסטוריה, אוניברסיטת תל אביב.
