המנכ"ל של הכיתה – ארבעה עקרונות לניהול כיתה מיטבי

כל אחד מאתנו מנהל את הכיתה שלו בדרך שונה המושפעת מהרכב התלמידים והגילאים שלהם, מהרקע התרבותי ובעיקר ממי שאנחנו, מהאופי שלנו, מהערכים שלנו ומהעקרונות שחשובים לנו.

כתבנו בעבר על ארבעת העקרונות לניהול כיתה מיטבי והפעם אנחנו מוסיפים ארבעה עקרונות נוספים שיכולים לעזור לנו להתמודד עם נושאים שכולנו פוגשים ביום יום, אך לא תמיד עוצרים וחושבים על הדרך המיטבית להתנהל ולנהל את הכיתה לפיהם.

1. ויכוחים

פעמים רבות אנו נתקלים בתמונה הבאה:
תלמיד המגיע באיחור של כמה דקות לשיעור. בדיוק סגרנו את הדלת והוא נעמד בכניסה ומבקש להיכנס. בבית הספר יש נוהל לפיו תלמיד שאיחר צריך לגשת למזכירות ולבקש אישור כניסה ורק לאחר מכן ניתן לאשר לו להיכנס לכיתה. אנו מפנים את התלמיד אחר כבוד למזכירות והוא מתחיל "אבל המורה, בבקשה, זה רק כמה דקות", "המורה בבקשה, אל תהיי כזו", "המורה, אני לא זז מכאן, זו לא אשמתי בכלל שאיחרתי, תני לי להיכנס" ועוד ועוד.

הזמן עובר והוויכוח לא נגמר... התלמיד עקשן והתלמידים בתוך הכיתה מעודדים אותו וגם הם מצטרפים למקהלה. טוב, ניתן לו להיכנס ונתחיל כבר בשיעור.

אחרי כמה ימים תלמידה אחרת מאחרת וגם היא מתווכחת. הפעם יש לה את הטיעון המושלם "אבל ל... הסכמת להיכנס!" מכאן קצרה הדרך למאחרים רבים ולאיבוד שליטה.

האמת, שלא פעם אנחנו לא יודעים כיצד התחיל וויכוח מסוים ואנו בעיקר מייחלים לסיומו.

אם ננתח את הסיבות בגללן תלמיד מתווכח אתנו, אפשר להתכנס לשלוש סיבות עיקריות:

• בכדי להשיג שליטה. להרגיש שהוא מחליט מה קורה עכשיו, גם אם מדובר בוויכוח שכולם סובלים ממנו.
• בכדי לקבל חיזוק חיובי מהסביבה. תלמיד שמתווכח מקבל חיזוקים מהתלמידים שסביבו שמעודדים אותו להמשיך בוויכוח.
• בכדי להסיט את השיעור מהנושא שלו. עד לתחילת הוויכוח היה שיעור בספרות, עכשיו כבר לא...

כדי להתמודד נכון עם וויכוחיים שכאלה כדאי שנחליט מראש לאילו ויכוחים ניכנס ועל מה אפשר לוותר. אם אנו יודעים שלא נוכל לעמוד בפני תלמיד שעומד בדלת, שלא נסכים להקריב רבע שעה לאירוע כי יש לנו המון חומר להספיק, עדיף כבר לוותר ברגע הראשון.

אפשר לנסות לחשוב מראש על ויכוחים אפשריים ולנסות לקבל החלטה שקולה ורגועה איך כדאי לנהוג במקרה כזה וכך נפעל נכון יותר כאשר האירוע יתרחש ולא ניקלע לוויכוחים שלא נדע איך לצאת מהם. עדיף לא להיכנס לוויכוח מאשר להפסיד בו - לכל "הפסד" שכזה יהיו, על פי רוב, משמעויות על תלמידים נוספים מעבר לתלמיד אתו התנהל הוויכוח.

אם מדובר בכל זאת בוויכוח שחשוב לנו "לנצח" בו אז כדאי לבחור משפט תשובה קצר ולחזור על אותו המשפט שוב ושוב כמו מנטרה. אנו נאמר את המשפט שבחרנו, התלמיד שמתווכח אתנו יגיד דברי תגובה ואנו נחזור שוב על אותו המשפט. תוך 3-4 פעמים הוויכוח יפסק כבמטה קסם.

כאשר אנו חוזרים על אותו משפט השליטה עוברת לידיים שלנו, התלמיד יפסיק לקבל חיזוקים מסביבתו כיוון שאנו "לא משתפים פעולה", אנו מתחילים לשעמם עם אותו המשפט כל הזמן והתלמידים כבר מעדיפים שהוויכוח הזה יסתיים.

בשיטה זו אנחנו מעקרים את שלוש הסיבות העיקריות לפתוח בוויכוח – וכך נוכל לסיים אותו במהירות יחסית ולחזור לנושא השיעור.

2. ודאות

בחיים בכלל ובלימודים בפרט כולנו מחפשים וודאות. במצבי חוסר וודאות מתעורר אצלנו מתח, חששות ולחצים. אם אנחנו כמורים חשים את זה לא פעם, אז תלמידים מרגישים את זה עשרות מונים...

אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי להקטין את מפלס החרדה וחוסר הוודאות?

ראשית, ננסה להיות שקופים וברורים עד כמה שניתן ע"י שימוש בכלי "אז מה עכשיו":

בתחילת השיעור נרשום על הלוח את רשימת הנושאים, הפעולות והמשימות שיועברו במהלך השיעור ורצוי שגם את שיעורי הבית (כי שיעורי בית הם לא עונש).

כאשר אנחנו רושמים את רשימת הנושאים אנחנו שקופים ומראים מראש לתלמידים מה הולך להיות ועל הדרך גם מגייסים אותם למעין אחוות מורה ותלמידים כנגד הרשימה שיש לעמוד בה. משפט כדוגמת "קדימה, סיימנו שני סעיפים ועברה כבר חצי שעה, בוא נראה אם אנו יכולים לסיים את הכל עד סוף השיעור", או "בוא נראה לרשימה שאנחנו יכולים לנצח אותה", משנים את תפיסת השיעור של התלמידים והופכים אותם לחלק מאתנו, לשותפים באחריות להספיק את החומר הנדרש.

שיטה זו גם מאפשרת לתלמידים לעקוב אחר מהלך השיעור, לראות כמה נושאים הסתיימו, כמה נותרו ולהיערך בהתאם.

לתלמידים בעלי הפרעות קשב זהו כלי בעל משמעות גדולה, הוא מאפשר להם להתאפס מידי כמה דקות, לדעת מה הם פספסו ויהיה עליהם להשלים בהמשך ובעיקר, מאפשר להם לחזור לשיעור ולריכוז ביתר קלות.

דרך נוספת לייצר וודאות היא "שאלה מראש":

ישנם תלמידים רבים שחוסר הוודאות והלחץ יכולים לגרום להם לפחד משתק כאשר אנחנו שואלים אותם שאלה בכיתה.

תחילה נאתר את התלמידים שמתביישים או נלחצים ממתן תשובה בפני כל הכיתה ונסכם איתם מראש שנשאל אותם שאלה במהלך השיעור הבא ואפילו נגיד להם מראש מה תהיה השאלה, כך שיהיה להם זמן להתכונן ולתרגל, כך מפלס הלחץ ירד וכשתגיע השאלה הם צפויים להיות רגועים יחסית ואפילו להצליח להשיב.

לאט לאט הם יצברו ביטחון ובהמשך אפשר לתת הם להתכונן לכמה שאלות שעל אחת מהן נשאל בכיתה ואז נוכל להוסיף גם מדרגת חוסר וודאות נוספת של שאלה לא מוכרת שתבוא אחרי או לפני השאלה המוכרת וכו' - עד שהם יסגלו לעצמם את המסוגלות להתמודד עם הפחד בפני הלא נודע ויהיו כאחד התלמידים אחרים.

את אותה פעולה בדיוק אפשר לעשות עם תלמידים שמתביישים לקרוא בכיתה, נסכם מראש עם התלמיד איזה קטע הוא יתבקש לקרוא וניתן לו זמן להתכונן ורק אז הוא יתבקש לקרוא.

העיקרון החשוב כאן הוא המודעות לצורך במתן תחושת הוודאות. ככל שנהיה מודעים יותר כך נמצא דרכים רבות יותר להכניס את הודאות לכיתה ולהוראה שלנו.

3. הגינות

במפגש שהעברתי לא מזמן בחדר מורים, שוחחנו על כיצד ניתן להגביר את המוטיבציה של תלמידים ללמידה. מיד לאחר שהסברתי שיש לכל אחד מאתנו  יותר מ- 60 גורמים מוטיבציוניים שונים (השגיות, תחושת שייכות, הצלחה, ציפיות, סקרנות, משמעות ועוד) אמר אחד המורים "לפי מה שאתה אומר, אם אני משתמש למשל בהישגיות כגורם מניע זה רלוונטי רק לשני תלמידים בכיתה מתוך 35, אין לי זמן להתייחס לכל הגורמים הללו, זה ממש מתסכל, עדיף כבר לא לעשות כלום, ממילא מה שאני לא אעשה יהיה מי שלא אגיע אליו וזה לא הוגן". 

הדוגמה הזו ממחישה בעיני היטב את הפרשנות השגויה של הגינות בחינוך.

אם אנו מצלמים תמונת כיתה ויש לי בכיתה תלמיד אחד נמוך במיוחד, אנו ניתן לו שרפרף. לא ניתן לכולם שרפרף, לא כולם צריכים אותו, רק התלמיד הנמוך. ההגינות בחינוך פועלת באותה צורה, משמעותה היא שכל אחד יקבל מה שהוא צריך ולא כולם את אותו הדבר.

כך גם בכל נושא שאנחנו רוצים לקדם ולטפל מול הכיתה. הגברת המוטיבציה ללמידה, הקניית מיומנויות למידה, הכלה רגשית וכו' - יש לנו בכיתה תלמידים הזקוקים לזה יותר מאחרים ולכן ההגינות מחייבת לתת לכל אחד את מה שהוא זקוק לו בלי לחשוב שעקב כך אנו מפלים תלמידים אחרים. 

4. שיתוף

בדומה לעיקרון הוודאות שם השתמשנו בשקיפות ובהכנה מוקדמת כדי להפחית את חוסר הוודאות, כך גם בעיקרון השיתוף ננסה להיות שקופים ושיתופיים עם התלמידים.

אחת הדרכים הטובות ביותר ליצור שותפות ולהגביר את האחריות העצמית של התלמידים היא להפוך אותם לשותפים ללמידה, להוראה ולחיי בית הספר. 

על פי עקרון זה נשתף את הכיתה בהתלבטויות שלנו, בתכנון היום, השבוע, השנה, בדרך שבה צריך או כדאי לבצע פעילויות ועוד. תוך כדי שיתוף ניתן לתלמידים אפשרות להביע דעה ולהשפיע על התוצאה וכמובן שגם לקבל אחריות על ההחלטה המתקבלת.

השיתוף מספק לתלמידים תמונה רחבה של שיקולים ואילוצים ומלמד אותם לחשוב מערכתית ולהבין שברוב המקרים אין תשובה אחת נכונה אלא שיש לבחור מבין מספר אפשרויות שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות, ובעיקר, השיתוף מקדם משמעותית את לקיחת האחריות של התלמידים על כל מה שקורה להם בבית הספר ועל הלמידה.

חשוב לציין שעקרון השיתוף מופעל ממקום של "אני מנהל הכיתה" ממקום של בטחון, אך גם ממקום שנותן במה לדעות, למחשבות ולרצונות של התלמידים.

יש לכם רעיונות לכלים נוספים לניהול כיתה? נשמח לשמוע :-)

מאת: רן שמשוני, איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה. בעל תואר ראשון בהנדסה ותואר שני בחינוך. ממקימי חברת פסיפס, בעל ניסיון של 17 שנה בהנחיה והקניה של מיומנויות למידה להורים, סגלי חינוך, סטודנטים וילדים. ממחברי הספר "סודות הלמידה", נושא תו התוכן של מכון אדלר.