להקשיב לשטח
עד היום אני זוכר כמה התרגשתי כשהצלחתי לעבור מ-3 יח"ל מתמטיקה ל-4 יח"ל. סוף סוף ההשקעה בלימודים והלמידה האינסופית למבחנים הוכיחו את עצמן, והנה אני מתקדם לרמת לימוד ואתגר משמעותיים יותר.
ההתרגשות הזו עזרה לי להגיע לשיעור הראשון מלא ביטחון עצמי (בכל זאת, היו לי ציונים גבוהים ב-3 יח"ל), ביטחון שהתפוגג מיד כאשר המורה בהקבצה החדשה אמרה: "בעוד שבוע יש בוחן, אני מצפה שאף אחד לא יכשל. אצלי בהקבצה לא נכשלים!".
האמת היא שלא היה מדובר בחומר שאיתו לא יכולתי להתמודד (למרות ההבדלים המשמעותיים בין 3 יח"ל ל-4 יח"ל). ובכל זאת, ישבתי, למדתי והתכוננתי, או יותר נכון - ניסיתי ללמוד ולהתכונן. משהו באמירה החד משמעית של המורה הלחיץ אותי מאוד. מה יקרה אם אכשל בבוחן? מה אם אני לא מתאים ל-4 יח"ל? אולי עשיתי טעות? אם אני אכשל זה סימן שהמורה צודקת ואני לא מתאים ללימודי מתמטיקה ברמה של 4 יח"ל! ואם אני לא מתאים – מה זה בעצם אומר עלי?
באופן לא מפתיע, נכשלתי באותו בוחן מפורסם. מרוב תסכול, אכזבה ותחושות רגשיות קשות - בקשתי לחזור באופן מידי ללימודים ב-3 יח"ל.
למידה מטעויות היא אחת הדרכים האינטואיטיביות ביותר ללמידה והתקדמות. אבל, הדבר נכון כל עוד תחושת הכישלון לא חריפה עד כדי כך שהיא חוסמת את היכולת ללמוד ממנו.
כפי שלמדתי על בשרי, לפעמים אנחנו מעבירים לתלמידים מסר (לעיתים מבלי שהתכוונו בכלל) כי אין מקום לכישלון, שמי שנכשל הוא לא ראוי, או שמי שנכשל לא עשה עבודה רצינית מספיק ועוד. כתוצאה מכך, התלמיד עלול להגיב לכישלון במחשבות, פעולות ורגשות עוצמתיים, הנובעים מתחושות קשות מאוד. התגובות הללו עלולות שלא לאפשר לו להתמודד עם הכישלון בצורה עניינית וכמעט תמיד מונעות ממנו את האפשרות ללמוד מהשגיאות ולתקן אותן במועד הבא.
כדי להפחית את הפחד מכישלון, צריך להפוך אותו לחלק מהשגרה או לפחות למשהו שהתלמידים פוגשים בסיטואציה מבוקרת ופחות "הרת גורל". למשל, אפשר, לקראת בחינה גדולה כלשהי, לעשות לכיתה בחינת סימולציה כמה ימים לפני הבחינה האמיתית. בחינת הסימולציה תהיה דומה ככל האפשר לבחינה האמיתית, במספר השאלות או התרגילים, במשך הזמן שמוקצה לפתרונה, בחומר אותו היא מכסה, במיקום שבו התלמידים ייבחנו (בשאיפה בחדר בו תתקיים הבחינה האמיתית) ועוד.
אנו בעצם מייצרים לתלמידים הזדמנות להיכשל במצב שבו עדיין ניתן לתקן. במצב זה, התלמידים ידעו במה הם זקוקים לחיזוק, ויהיה להם זמן ללמוד ולתקן וכך בבחינה עצמה יצליחו יותר.
נכון שבחינת סימולציה שכזו דורשת עבודה והשקעה נוספת מאיתנו, אך היא שווה יותר מכל שיעור חזרה על החומר. כך התלמידים לומדים כי כישלונות הם חלק מתהליך הלימוד, הם לומדים לשלוט בתחושת התסכול הנובעת מכישלון, ומבינים שהוא תנאי, לעתים הכרחי, בכדי להצליח.
כמובן שאפשר לוותר על הסימולציה ולהתבסס על כישלון במבחן אמיתי, אבל במקרה כזה נידרש לתעצומות נפש גדולות יותר להתמודדות עם הכישלון ולמידה ממנו.
הנקודה החשובה פה היא תרגול.
לא נוכל להסתפק בבחינת סימולציה אחת, חשוב שנתרגל את הכישלון באופן תדיר. הכישלון מפסיק להיות משתק כאשר תלמידים פוגשים אותו בשגרה ומגלים שאין לו תוצאה הרסנית אלא מצמיחה, ואז תיווצר הביטואציה אליו. כמובן שיש רעיונות נוספים לתרגל כשלונות: אפשר לתת בכל מקבץ תרגילים מספר תרגילים קשים יותר ואז להקדיש זמן בכיתה ללמידה וניתוח של "הכישלון" בתרגיל המורכב.
אז עשינו סימולציה (או מבחן אמיתי). אנחנו מחלקים את המבחנים הבדוקים (או בודקים יחד עם התלמידים) וחלק מהתלמידים נכשלו או טעו בכמה שאלות. הם מקבלים את טופס הבחינה, מעיפים בו מבט, קופאים במקום ואז מקמטים אותו וזורקים הכי רחוק שאפשר...
זה בדיוק השלב בו אנחנו צריכים לעזור להם לצאת מהקיפאון ומהחסימה הרגשית, אחרת הם עלולים לגלוש לתחושת כישלון ולהגיע למקום בו הם אינם פנויים ללמידה מטעויות. ננסה לעזור להם להירגע, לנשום עמוק, לספור עד עשר (או מאה, או אלף – כמה שצריך) ולשים את הכישלון "בצד" לכמה ימים, במהלכם הם יוכלו להתאוורר ולהגיע פתוחים יותר ללמידה מהכישלון במועד המתאים.
אגב, חשוב לקבוע מראש מועד ברור, בו נקצה את הזמן המתאים ללמידה מהכישלון – אחרת הימים יהפכו לכמה שבועות ומכאן הדרך לכמה חודשים וללעולם לא קצרה מאוד.
חינוך ללמידה מכישלונות ילמד את התלמידים שכל בחינה היא הזדמנות, ומכל בחינה - גם אם קיבלו בה ציון נמוך, ניתן ללמוד. על סמך ניתוח נכון ומעמיק של הבחינה הקודמת, התלמידים יוכלו לגבש תכנית למידה שתוביל בסופו של דבר להצלחה בבחינה הקובעת באמת.
אבל רגע. למען האמת, אין בחינה כזו, וגם זה מסר חשוב ואף מרגיע. כמעט לכל בחינה בחיים יש הזדמנות שנייה. תלמידים שבאמת רוצים להצליח, יוכלו תמיד להיבחן בשנית.
אחרי שהתלמידים שנכשלו נרגעו והצליחו למצוא, בעזרתנו או באופן עצמאי, את הכוח להתמודד עם הכישלון – עכשיו הגיע הזמן לנתח את הכישלון וללמוד ממנו.
ראשית נקיים שיעור ובו התלמידים יפתחו את טופסי הבחינה ויסתכלו על השאלות בלבד. אם התלמידים לא נזכרים בחומר, והשאלות אינן מעלות בזיכרונם את התשובות - סביר להניח שתהליך הלמידה שלהם היה בעייתי.
זה נכון שלמידה לקראת מבחן היא למידה ממוקדת מטרה, ולכן במקרים רבים תלמידים ישכחו חלקים מהחומר לאחר שהמבחן הסתיים. אבל אם ברור לנו שהתלמידים לא זוכרים כלום, סביר להניח שמשהו בתהליך הלמידה לא היה נכון. אם גילינו שזה המצב אצל חלק ניכר מהכיתה - ייתכן שכדאי לבדוק את ההוראה שלנו, אולי היה משהו מבלבל או לא מספיק ברור בהוראה וכדאי להבהיר דברים בצורה שונה וחדשה.
ננסה לבדוק את אופן חלוקת זמן הלימוד לקראת הבחינה, ההספק שלהם בלמידת החומר, המידה שבה הם מבינים את החומר, מידת התרגול של החומר וכן את שיטות הלימוד בהם הם נוקטים בכדי לזכור את החומר.
מצב שונה מכך הוא המצב בו בעקבות התבוננות בשאלות, "צף" חומר הבחינה ונשלף מהזיכרון. במצב כזה התלמידים יודעים את התשובות וסביר להניח שהיה כשל בביצוע הבחינה עצמה. כדי למצוא את נקודת הכשל בביצוע הבחינה, נבחן את הנקודות הבאות בעזרת תשובות הבחינה:
1. איכות הניסוח
נסתכל על התשובות וננסה לראות האם הניסוח לקוי, האם התלמידים מרגישים שהם לא הסבירו את עצמם מספיק טוב, לא השתמשו בשפה מדויקת מספיק או כל דבר אחר שמעיד על ניסוח שהכשיל אותם במענה על חומר שהם מכירים ויודעים להתמודד אתו. אם אכן איתרנו בעיה באיכות הניסוח, כדאי לסייע לתלמידים להתאמן בכתיבת תשובות, בהרחבת אוצר המילים וכו'.
2. מיקוד ודיוק
נסתכל על התשובות וננסה לראות אם הן עונות על השאלות. האם התלמידים התמקדו בעיקר, או הלכו סחור-סחור, איבדו את המסר העיקרי או חרגו מהגבלת מקום (במידה שהייתה כזו). אם איתרנו בעיה במיקוד ודיוק, נקנה לתלמידים כלים להפרדת עיקר מטפל, כלים לעבודה מסודרת לפני כתיבת התשובה עצמה, אימון בכתיבת ראשי פרקים ותמצות נכון של הדברים.
3. קוהרנטיות
נבדוק אם התלמידים ביצעו מחיקות רבות בכתיבת התשובות, האם הם הזיזו שורות או פסקאות שלמות ממקומן ואם יש בתשובות קפיצות בין רעיונות ונושאים שונים, ללא קשר ברור ביניהם. אם זה אכן כך, ננסה לאמן את התלמידים בכתיבה קוהרנטית: לרשום תחילה בראשי פרקים את כל הרעיונות שירכיבו את התשובה, ואז לארגן אותם במבנה לוגי ברור ולכתוב הכול בצורה מסודרת.
4. חוסר זמן
נחפש תשובות בהן התלמידים כתבו רק חלק מהתשובה, או תשובות בהן התלמידים לא רשמו כלום. ננסה להבין איתם האם מדובר בבעיית ידע או חוסר זמן. אם אכן מדובר בבעיית ניהול זמן, נלמד את התלמידים כיצד נכון לחלק את זמן הבחינה בהתאם לסוג השאלות, למספר השאלות, לניקוד ולרמת ההבנה של החומר וכו'.
5. לחץ בזמן הבחינה
ננסה לברר אם יש פער בין הידע הנוכחי של התלמידים לבין מה שהם כתבו בבחינה. אם חסרים בתשובה הכתובה פרטי מידע או סעיפים והיבטים שהתלמידים יודעים אותם, זה עשוי להעיד על לחץ בזמן הבחינה שהוביל לשכחת החומר (בלק-אאוט).
חלק מהלחץ יירד כתוצאה מהעבודה שאנחנו עושים עכשיו, מתחקרים את הכישלון ומבהירים כי הוא מהווה אבן דרך חשובה בדרך להצלחה. הקלה נוספת בלחץ יכולה להתרחש בעקבות שימוש בטכניקות הרפיה ודמיון מודרך לפני הבחינה ובמהלכה, ויש לא מעט מורים שמקנים לתלמידיהם כלים אלו.
6. למידה מהערות
הדבר האחרון שנבדוק הוא האם התלמידים מתייחסים להערות שכתבנו להם על הבחינה ולומדים מהן. לעיתים קרובות, תלמידים פשוט לא מתעמקים בהערות ובלמידה מהמבחן, אלא מתרכזים בציון בלבד. אם למשל הערנו על תשובה כוללנית מדי, דוגמאות מעטות או לא רלוונטיות, בעיה בניסוח, אי-הבחנה בין עיקר לטפל, או תשובה שאינה כתובה באופן מאורגן ומובנה, יש לוודא שהתלמידים מתייחסים ומפנימים את ההערות הללו ומפיקים לקחים בהתאם.
כאשר אנחנו בודקים את המבחן, חשוב שלא נכתוב הערות מצומצמות מדי ושלא נתמקד בהערות רק על חומר הלימוד עצמו. ככל שנרחיב ונסביר לתלמידים מדוע הם נכשלו ומה הם יכלו לעשות טוב - יותר כך יגבר הסיכוי שהם ילמדו מהכישלון ויגיעו מוכנים יותר לאתגר הבא.
---
בחברה ההישגית שלנו, למילה "כישלון" יש קונוטציה שלילית מובהקת. כולנו משתוקקים להצליח ובורחים מהכישלון כמו מאש. אבל הכישלון רודף אחרינו. כל אחד מאיתנו נכשל אינספור פעמים בחייו: בלימודים, בקשרים בין-אישיים, בעבודה ובעצם בכל פן של החיים.
ההבדל בין אנשים שונים ניכר באופן שבו הם מתייחסים לכישלון וכן בעמדה הבסיסית שלהם כלפי כישלונות. למרבה המזל, הדברים הללו ברי שינוי. כישלון בשלב מוקדם, עשוי דווקא למנוע עוגמת נפש בהמשך. הכול תלוי באופן שבו אנו בוחרים להתמודד עם הכישלון. עלינו ללמד את תלמידינו לא להישבר מכישלון, אלא דווקא להשתמש בו כמנוף לקראת הצלחה גדולה יותר בניסיון הבא.
