איך המורים נלחמו בנו והפכו אותנו לתלמידים, מחנכים ואנשים טובים

האמת שלא היה לנו קל במיוחד בבית הספר. לא היינו התלמידים הטובים ביותר ולא אהבנו במיוחד את הלימודים. ובכל זאת (ואולי בגלל) – אנחנו עוסקים היום בחינוך. חלק גדול מהסיבה לכך הם שני אנשים מיוחדים – שני מורים בלתי נשכחים, שעשו בשבילנו את כל ההבדל.

לקראת יום המורה אנחנו רוצים להגיד להם תודה ולספר לכם על הרגעים המדהימים בהם הם שינו את התחושה שלנו כלפי מורים, בית הספר והלימודים.

הקרב הגדול שלי – רם פרידמן

בתור תלמיד בחטיבת הביניים, הייתי תלמיד בינוני (בלשון ההמעטה), עד שיום אחד התחיל ללמד אותי מורה להיסטוריה בשם שוקי שקד.

שוקי היה מורה יסודי; הוא לימד אותנו איך להתמודד עם חומרים מורכבים, איך נכון ללמוד ולסכם חומר, ואיך להתכונן למבחנים (ואפילו באיזה צבע, בכמה קווים לסמן את הכותרות וכמה סנטימטרים של רווח להשאיר).

אבל זה לא הספיק בשבילי. הוא לימד את מה שהוא לימד ואני למדתי (או לא למדתי) את מה שאני רציתי.

אבל יום אחד הכל השתנה;

זה היה בזמן שהתכוננתי לנאום באנגלית בפני הכיתה על סיוף. עמדתי במסדרון, שיננתי את הטקסט ואחזתי בחרב שאותה תכננתי להציג לתלמידים.

שוקי עבר במסדרון, ראה אותי, ועל המקום הזמין אותי לדו קרב.

כמובן שהסכמתי, וקבענו להיפגש באולם ההתעלמות, כמה ימים אחרי ההרצאה שלי, כדי להילחם. מה שלא ידעתי אז, היה ששוקי היה סייף בעברו. ואם לא די בזה - הוא היה המאמן האישי של המאמן שלי...

כעבור כמה ימים סייפנו לנו לעיני כל בית הספר. לא אגלה מי ניצח, אבל בואו נגיד שאחרי זה הפכתי לתלמיד טוב יותר.

שוקי הצליח להגיע אלי באופן אישי, ביציאה שלו אל מחוץ למסגרת של הכיתה. הוא עשה מאמץ אמיתי בשבילי כיחיד, והראה לי שיש לנו תחום עניין משותף. הוא לא הרים ידיים אלא נלחם (ולא רק כמטפורה) כדי שאני אהפוך לתלמיד טוב יותר.

זה נגע בי ועזר לי להתחיל את המסע הארוך לתעודת הבגרות ולאחר מכן לתואר (שסיימתי בהצטיינות יתרה). מי יודע מה הייתי עושה ללא הדחיפה הזו, או במקרה הזה הדקירה מהחרב של שוקי.

לא תמיד העט חזקה מן החרב - שוקי ורם מסייפים בבית הספר

המתנה המפתיעה מהמורה לשל"ח – רן שמשוני

כשהייתי בכיתה י', ניגש אלי דני, המורה שלי לשל"ח, לשיחה קצרה שכל כולה אכפתיות; הוא התעניין בשלומי, איך אני מסתדר בבית הספר, אילו מקצועות מעניינים אותי, אילו פחות ועוד...

האמת שדני לא היה "רק" מורה לשל"ח, אלא המורה האהוב עלי עוד הרבה לפני השיחה ההיא. אני זוכר עד היום שהוא אמר לי במהלך השיחה: "תראה, אני רואה שקשה לך. אז יש לי מתנה בשבילך, אם אתה מרגיש שאתה צריך הפסקה מהשיעורים, אתה יכול לצאת החוצה מהכיתה. ואם מורה כלשהו ישאל אותך אי פעם מה אתה עושה מחוץ לשיעור, תגיד שאתה עושה עבודה עבורי. אני אגבה אותך גם אם לא הודעת לי מראש שאתה יוצא מהשיעור".

מעולם לא השתמשתי ב"מתנה" הזו, אבל אני זוכר אותה עד היום, כמעט 30 שנים אחרי.

בעינינו, להיות מורה זו שליחות חשובה מאין כמוה, ויום המורה שמתקרב אלינו בצעדי ענק, הוא הזדמנות מצוינת לעצור, להסתכל קצת על מקצוע ההוראה, להכיר בעבודה ובהשקעה האין-סופיות של המורים הנפלאים ולהוקיר להם תודה על כך.

מי כמוכם יודעים שתפקיד המורה הוא מורכב, מאתגר, שוחק ולעיתים כלל לא פשוט. אבל בזכותכם הילדים שלנו גדלים ומתפתחים להיות אנשים טובים יותר, עם מיומנויות למידה גבוהות יותר, סקרנים, שואלים, מתחשבים, סובלניים, חברתיים ואמפתיים יותר.

איך אנחנו יודעים?

כי המורים שלנו היו כאלו בשבילנו, והרי כל אחד ואחת מכם הוא "שוקי שקד" או "דני המורה לשל"ח" של איזה תלמיד. וכמו שהם השפיעו עלינו – כך גם אתם משנים את חייהם של התלמידים שלכם.

לא תמיד קל לראות את זה בעשייה היום יומית, תוך כדי הלחץ וההתמודדות המאתגרת, אבל כבר היום, או בשנים שיבואו, יגיעו אליכם תלמידים ויגידו לכם ששיניתם להם את החיים.

ובנימה אישית כמחנכים, אנחנו יודעים שלמרות החשיבות האדירה של העבודה שלכם, אין ספק שכל מורה חווה לעיתים תחושת בדידות.
רוב היום אנחנו נמצאים בכיתה "לבד"; אומנם המורים מוקפים כל היום בהמון תלמידים נפלאים, אבל בודדים. כן, יש גיחות לחדר המורים או לאיזו פגישה או ישיבה חשובה – אבל רוב היום אנחנו לרגע לא לבד, אבל בכל זאת - בודדים.

ואם לא די בבדידות, אנחנו חווים גם עומס רגשי רב; אנחנו מכילים את תלמידינו, נמצאים כל הזמן באינטראקציות, מגיבים ומסייעים לאחרים הנמצאים בסיטואציות רגשיות לא פשוטות. העומס בא לידי ביטוי גם בפרידות הרבות שאנחנו חווים; בכל שנה, שנתיים או גג שלוש - פרידה מהתלמידים, ואם ההתקשרות איתם הייתה משמעותית, הפרידה קשה ומורכבת ולעיתים יוצרת מצב בו בשנה שאח"כ ההתקשרות החדשה שמורה ומוגנת יותר. ההתחלות החדשות בפתיחת כל שנה מייצרות אף הן עומס רגשי ומחייבות גיוס אנרגיות.

אבל למרות הבדידות והעומס – ישנם המוני מורים שמתמודדים עם האתגרים בהצלחה ויודעים למלא את עצמם באנרגיה ומוטיבציה שמניעים אותם ואת כל התלמידים שלהם קדימה.

אחד הדברים שהכי עוזרים להם בכך היא הכרת התודה של התלמידים, התלמידים לשעבר וההורים. אתם שואלים למה? ובכן, זה אפילו מדעי! מחקרם של D. Ariely, E. Kamenica , D. Prelec קבע כי האדם זקוק למשמעות בעשייתו. לפי אריאלי - "התעלמות מביצועים של אנשים גרועה כמעט כמו גריסת המאמץ שלהם לנגד עיניהם. לעומת זאת, הבשורות הטובות הן שמספיק להסתכל על ביצועים של מישהו, כדי לשפר באופן דרמטי את המוטיבציה שלו".

אין ספק שאנחנו זקוקים לתחושת משמעות, לכך שמישהו יכיר בפעילותנו, במאמץ שלנו ויגרום לנו להרגיש שיש ערך לעבודה הקשה. כמה טוב שאנחנו מוקפים בתלמידים שלנו, שלהם אנו מהווים דמות משמעותית ודרכם אנו יכולים להשפיע על החברה שתהיה כאן בעוד שנה, שנתיים ואף עשרים שנה.

 אז לקראת יום המורה מצאו את ה"דני" או ה"שוקי" שלכם, ספרו לו או לה כמה משמעותיים הם היו בשבילכם. כך גם תזכו להגיד תודה, וגם אולי תתנו להם עוד זריקת מוטיבציה להמשיך בעבודתם החשובה.

ומילה להורים, למנהיגים חינוכיים ולקובעי המדיניות – ערכו את חגיגות יום המורה בבית הספר או באזור שלכם, הביעו את תודתכם כלפי מורים מעולים, גם אם הם לא לימדו אתכם. זה יעשה את כל השינוי לעתיד של כולנו.

ברכת יום המורה שמח מאיתנו בפסיפס, תודה רבה לכל העוסקים במקצוע המרגש, מאתגר ומקסים הזה – הוראה.

לבסוף, במיוחד אנחנו רוצים להודות לדני ולשוקי – המורים שלנו, שבלעדיהם לא היינו אותו הדבר.

--

מאת:

רן שמשוני, איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה, בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בהנדסה. ממקימי חברת "פסיפס" ובעל ניסיון של 16 שנה בהנחיה והקניה של מיומנויות למידה להורים, סגלי חינוך, סטודנטים וילדים. ממחברי הספר "סודות הלמידה", נושא תו התוכן של מכון אדלר.

רם פרידמן, סמנכ"ל פיתוח עסקי בחברת פסיפס העוסקת באסטרטגיות לפיתוח מוטיבציה, חשיבה יצירתית, הדרכה ולמידה, מיומנויות למידה, חשיבה מתמטית והקניית כלים דידקטיים ופדגוגיים להוראה ולמידה.