ישראל במלחמה
מי כמוכם יודע שניהול כיתה זו אמנות. כדי לנהל את הכיתה בצורה טובה אנחנו צריכים חושים חדים, לאהוב את התלמידים ואין ספק שגם קצת (או הרבה) ניסיון לא יזיק. לאורך השנים פגשתי מורים עם סגנונות ניהול מגוונים מאוד ולמדתי שאין דרך אחת נכונה לנהל את הכיתה - לכל אחד ואחת הסגנון שלו או שלה וכשזה עובד זה עובד.
אני זוכר שפגשתי מורה שלפני שנכנסנו יחד לכיתה היא הייתה עדינה ושקטה, עד כדי כך שבקושי יכולתי לשמוע את קולה. הייתי בטוח שעם קול כזה יהיה לה קשה מאוד להשתלט על הכיתה. כשנכנסתי לשיעור היא התיישבה על כיסא המורה והתחילה לדבר בשקט. אני, שבאופן כללי בולט ומוחצן, עמדתי בכיתה ודיברתי בלהט ובהתלהבות. הייתי משוכנע שיהיה שיעור מאתגר.
אבל להפתעתי לא כך היה. התלמידים היו מרותקים אליה, הקשיבו לכל מילה ואף ניגשו בסוף השיעור וחיבקו אותה בהערכה כנה. בשיחה עם התלמידים, הם הרעיפו עליה מילים חמות, תיארו מורה שדואגת לכל אחד, מכירה כל אחד ועושה כל שביכולתה למען הצלחתם של כל תלמיד ותלמידה. התלמידים זיהו שהמורה אוהבת אותם אהבה כנה והכירו לה תודה. מתוך האהבה הזו המורה הצליחה במשימה המורכבת של ניהול הכיתה בצורה יוצאת מן הכלל.
אכן, לכל אחד מאתנו סגנון ניהול כיתה משלו – אבל ישנם מספר עקרונות לניהול כיתה שיכולים לעשות עבורכם את כל ההבדל:
לאבד שליטה זה מפחיד. לא משנה אם אנחנו מעבירים שיעור פרונטאלי, עובדים במסגרת הוראה מבוססת פרויקטים (PBL) או בכל דרך הוראה אחרת - כל עוד אנחנו בשליטה, יקרה בדיוק מה שתכננו. אם חלילה נאבד את השליטה, יהיה מאוד קשה אם לא בלתי אפשרי להחזיר את השליטה ולהמשיך לנווט את השיעור. נכון?
לפחות לפי הניסיון שלנו, התשובה היא לא.
איבוד שליטה בצורה מודעת הוא עקרון ראשון במעלה לעידוד יצירתיות שנובעת משיחות ודיונים לא מוכתבים ומתוכננים מראש. המוכנות לוותר על השליטה מאפשרת לנו להגיע לשליטה כשאנחנו באמת צריכים אותה, במקום להילחם כל הזמן בכיתה ובתלמידים. עקרון המוכנות לאבד שליטה מבוסס על ההבנה שתמיד נוכל לקחת אותה חזרה ושבינתיים מתרחשת למידה עוצמתית ומשמעותית. ההבנה הזו תגיע רק אם נתנסה בפועל באיבוד או שחרור שליטה.
איך עושים את זה?
מנסים בשיעור לתת לתלמידים לקחת את השליטה. למשל: לתת לשאלה שמגיעה מאחד מהתלמידים להוביל את הדיון בשיח בין התלמידים עצמם ללא מעורבות שלנו. ככל שנעשה זאת יותר, כך תתפתח המיומנות והשליטה ונדע טוב יותר מתי לשחרר ומתי לאסוף בחזרה את ניהול הכיתה. מובטחת לכם חוויה מדהימה ומעצימה.
פעמים רבות אנו פונים לתלמידים ומבקשים בקשות שונות: מתנדב ללוח, מישהו שיקרא את שיעורי הבית, תלמיד לביצוע מטלה כלשהי וכו'. אבל מה קורה אם אף תלמיד לא מתנדב?
כל התלמידים מרכינים ראש מתוך המחשבה שאם אם לא ייצרו אתנו קשר עין אז לא נראה אותם ולא נבחר בהם. ואנו, מתוך אי נוחות, נוטים לבחור מישהו באופן ספציפי, או מנסים לעודד מתנדבים שיואילו להתנדב ואולי אפילו פשוט מוותרים על המשימה.
חשוב להבין שכאשר אף אחד לא מתנדב נוצרת תחושת אי נוחות לא רק אצל המורה. אם נחכה עוד רגע, נראה שגם התלמידים מתחילים לזוז באי שקט בכיסא והמבטים מתחילים לרוץ מאחד לשני ולא רק נעוצים בשולחן. אם אנו נצליח להכיל את אי הנוחות שלנו, נשמור אותה ולא נברח ממנה, בסוף יהיה תלמיד שיתנדב ולו רק מכיוון שאי הנוחות שלו יכריח אותו לעשות זאת.
אפשר כמובן לסייע בדרך עקיפה, למשל כאשר מישהו מדבר ואני מתקרב אליו במהלך השיעור ונכנס למרחב "האווירי" שלו, סביר שחוסר הנוחות יגרום לו להשתתק או לשתף פעולה, אפילו אם לא ביקשתי זאת.
השורה התחתונה ברורה - מותר שיהיה לא נוח ולעתים זה אפילו קצת רצוי.
התפעלות אמיתית היא לא רק לצייר סמיילי או לכתוב "כל הכבוד" על עבודה של תלמיד, היא גם לא להגיד לתלמיד "עבודה טובה" בטון מונוטוני. התפעלות אמיתית מגיע מתוך אהבת התלמיד ואהבת המקצוע, היא היכולת לחייך עם העיניים, היכולת של התלמיד לראות דרך שפת הגוף, המימיקה והמילים שלנו את האמונה בו, את הרצון הכן שלנו שיצליח ויהיה מאושר. התפעלות אמיתית מגיעה מהלב, אך אפשר להתאמן על הנראות שלה. אנחנו יכולים לתרגל את עצמנו מתפעלים באמת ובקול מעבודה של תלמיד, משיעורי בית שנעשו בקפידה או שנעשו על ידי ילד שלא עושה אותם לעתים קרובות.
אם כאשר תלמיד משתתף בשיעור, מתנדב לקחת שיעורים לחבר או כל סיבה אחרת – באמת נתפעל מההתנהגות שאנחנו רוצים לחזק – לא רק במילים אלא גם בתנועה, בקול וברגש – נראה תוך זמן קצר יותר ויותר תלמידים מחייכים ובטוחים בעצמם.
כמו במקרה של המורה שהזכרתי בתחילת הכתבה - אכפתיות אמיתית היא תחושה שמרגיש המורה ובעיקר מרגישים תלמידיו. הדגש המרכזי פה הוא *אמיתית* - התלמידים מרגישים בחושיהם אם באמת אכפת למורה מהם, אם המורה באמת רוצה שהם יצליחו, יהיו מאושרים, ימצאו ויבטאו את יכולותיהם ויגשימו את עצמם.
אכפתיות מקורה באהבת אדם, בקבלת כל אדם כפי שהוא בלי רצון להפוך אותו להיות דומה לי. כאשר אנו אוהבים ומקבלים, מכירים בשוני ובהבדלים, אנו יכולים גם להיות אכפתיים באמת, בדרך שללא מילים תורגש אצל תלמידינו. מהעוצמה שהאכפתיות של מבוגר קרוב תיתן להם - הם ישאבו את הכוחות הנדרשים כדי להתקדם, להתמודד עם האתגרים שבפניהם הם ניצבים ולגבור עליהם.
אז כן, ניהול כיתה זאת אמנות, אבל שמירה על כמה קווים מנחים - יכולה לעזור לכולנו להפוך את ההתנסות לטובה ומעצימה יותר.
